מלחמת הכוכבים
מלחמת הכוכבים

פתרון משמים נזרק ל"בית היהודי". התפנה ראש מפלגה, בעל הנתונים הבסיסיים הדרושים.

כלומר, גבוה, קצין צבא בעברו. הוא- להבדיל מכל הנדחקים להיות ראשי מפלגות- בעל ניסיון פרלמנטרי עשיר. ח"כ ושר. קיבוצניק וגם מתנחל. ואפילו קרוב אליהם בערכיו ובאורח חייו. ניחשתם? נכון. המועמד הוא אורי אריאל !

בבחירות המתקרבות ניתן לראות שמעולם לא חבו מעטים כל כך, הרבה כל כך, לרבים כל כך. מציאות הפוכה למה  שצ'רצ'יל מתאר בקרב על בריטניה. מתרחשת בקרבות על הכנסת והממשלה הבאות.

אין בעצם מפלגות שמריצות חברים בעלי כישורים ובעלי מסירות לרעיונות, לאידיאלים, לתפקידים לאומיים ראשונים במעלה. יש אומנם חברי מפלגה מסורים שעמלו לאורך שנים לתחזק את תנועתם גם בימי סער וסופה, ועתה הגיעו לצמרת ונוגעים בתהילה ובתפקידים נחשקים. רק נוגעים כי זה כבר שייך ל"כוכבים" שהגיעו מאי שם. "משוריינים" (מהלכסיקון הצבאי, כמובן) וגם "שמות" ידועים, שמחפשים מפלגה, כלשהי, שמוכנה לסלול את דרכם לנבחרת האומה.

במקביל, יש מפלגות שאוחזות בכתרים ורודפות אחרי ראשים, לעיתים בתחנונים, שיואילו לשים את הכתר על ראשם. וניתן לחזות במראות המבישים של ההתרוצצויות בארבעת הרוחות. אותם שמות עולים במספר מפלגות. כאילו אין משמעות לדרך, למחויבות, ליכולת עשייה מוגדרת, ובוודאי לרעיונות שיש להגשים. והעם הבוחר תוהה אם נבחריו סבורים שהם בבחינת חרש, שוטה וקטן.

דוגמאות לא חסרות. לאחר שראשוני- אם לא לומר ראשי- "הבית היהודי" מיצו את המפד"ל הישנה("אני לא אעזוב את הבית היהודי"), הם מנצלים את הבמה שקיבלו כדי להתמקם בחלון ראווה אחר. ובה בעת, הבית היהודי מגלה פתאום שהוא עירום ועריה. אין לו בתוכו – לדעת חבריו ? - מנהיג ראוי. והם יורים לכל הכיוונים. רבנים, אישיות ביטחונית, שחקן רכש פופולארי (לדעתם).

וזה דווקא בתנועה ערכית שמצביעיה הם אנשים ערכיים, בוחרים בעקרונות. ומבחינתם הם זקוקים לאנשי ביצוע, לפרלמנטרים טובים. כאלו ושכמותם כבר מייצגים את תנועתם במקומות שונים. ולכאורה, חברי הכנסת, כמו גם נאמנים מן השורה, שמאיישים אותה כיום, יכולים להפיל גורל ביניהם לקבוע מי בראש.

או נתבונן – מעמדת הבושה הלאומית- בפלישה הצבאית והביטחונית של גנרלים למאבק המפלגתי. הם לא הצטרפו לתנועה כלשהי, פעלו במסגרתה, והזיעו במסדרונותיה. הם מיד קופצים למשרה בצמרת. ללא סדר יום, ללא ניסיון בשדה הזה. ומכריזים: אנחנו פה! ויש כאלה, אולי בעלי רגשי נחיתות, שפורשים להם שטיח אדום. וככה יש לנו השנה סדרת מפלגות חדשות שבכל אחת מהן יש כבר חבר אחד.

ראש המפלגה שהוא איש בטחון. ביניהם: יעלון וגנץ, קהלני והירש. זכותם הדמוקרטית עומדת להם. אבל כדאי לא למהר. ההתלהבות הראשונית של המצביעים למצביאים, יכולה להתחלף בארבע שנים מאכזבות ואפילו כואבות. היעדרה של מערכת בחירות, של אפשרות לדעת בכלל מי האיש, היא מבחינת הכוכבים החדשים הזדמנות פז. פורים אידיאלי.  ומה שמדאיג הוא שהם בונים על טיפשותם של המצביעים.

שימו לב לגנרלים בפוליטיקה שלנו. רבין, ברק, שרון. שלושה קצינים בכירים ידועים. הם , אולי מתוך ההרגל הפיקודי הצבאי, קיבלו החלטות שבמבחן ההיסטוריה קיבלו "נכשל". הסכמי אוסלו הנוראים, בריחת החרפה מלבנון ואסון גרוש היהודים מחבל קטיף וצפון השומרון. ואל נשכח את האמצעים .בהם נקטו: שיחוד חברי כנסת , פעילות בחשאי להעברת אדמות מדינה (והמערכת המשפטית נאלמה ונעלמה) פיטורי שרים שהתנגדו למהלך וחוק דורסני שעבר בסיוע ! "כלבי השמירה". כל המאפיינים של מטרה המקדשת את האמצעים ושל שיטות מלחמה צבאיות.  שיקול דעת אמיתי, הגיוני ומשתף, לא היה כאן.

ועד פן ייחודי. הפוליטיקאים, כולם בעצם ליכודניקים. לבני, אלופת הזהויות המתחלפות, טיפסה על כתפי מצביעי הליכוד. כך גם שרון ואולמרט, וכיום כחלון, יעלון, ועוד.  הפוליטיקאים אינם מכירים את הכלל האומר: אל תירק לבאר ששתית ממנה. ולבושתנו זה הפך לנורמה בהרבה מפלגות והרבה חברי כנסת. המטרה- כיסא בכנסת. הדרך והאמצעים- ללא כללים. הכל כשר להשגת היעד.  

וכך נותרים המצביעים. נבוכים, מבולבלים ובעיקר נכלמים.