הנה מוטלות גופותינו
הנה מוטלות גופותינו

מכתב פתוח לראש הממשלה ולראש המטה הכללי:

עוד "רצח שקט" עבר בשדותינו. מרצח ערבי שחט שני יהודים רק כיוון שהם יהודים, ושוב זה עבר בשקט, ספגנו. בחודשים האחרונים שבועות אנו סופגים עוד ועוד רציחות שקטות מידי האויב הערבי, הם רוצחים ואנחנו שקטים. 

הוצאה להורג של אמא צעירה ואבא צעיר שנרצחו כפותים בידי עובד במפעל, אישה הרה שעוברה חוסל בבטנה בירי מרכב, צמד חיילים שנרצחו מירי, נערה צעירה שנאנסה ונרצחה כשישבה לחשוב ליד מעיין, ולבסוף (בינתיים) חייל שנדקר בגבו ואב ל-12 ילדים שנרצח ברכבו בפתחה של עיר בישראל.

 שוב ושוב חוזרת התשובה ההזויה ומסירת האחריות והצורך במעש כלשהו - "המפגע הבודד", "אין תשתית". כאילו שלרצוח יהודים זה משהו מובן שאין מה לעשות איתו, אלא פשוט צריך לספוג בשקט. פעם בכמה שבועות עוד משפחה תאבד את יקירה לנצח,  אבל זה בסדר, נספוג בשקט.

תודעת התבוסתנות הזו ותחושת האפסות, אוזלת היד והגלותיות הזו מחלחלת לכל המערכות, נקלטת היטב אצל אויבינו כמו גם בקרב חיילנו, עד שארבעה חיילים מאומנים וחמושים עם רובה סער ו7 מחסניות כל אחד לא מסוגלים לעצור נער עם סכין שרוצח בבני עמם מול פניהם.

הבושה הצורמת לא מפסיקה לרגע את רתיחתה בלב האומה. גם איתור וחיסול הרוצח על ידי פלוגות המנוסים שבלוחמינו לא מצליחים לעמעם את סימני השאלה והתימהון הבוהקים ששרשרת האירועים הזו יוצרת.

האם כבתה שלהבת רוח הלחימה בלב שדרות הצבא? האם הערך הבסיסי של החתירה למגע איננו עוד? האם תראה רוצח הורג את חברך ולא תגיב, ואפילו לא תדווח לחברך בצומת הבאה על מה שבדרך אליו?

ברור שבצה"ל ובמערכת הביטחון ישנם עדיין איים רבים עם מסורת של מצוינות, יצירתיות ואומץ מעורר הערצה בדמות יחידות שלמות ואגפים שעליהם נשען המושג "ביטחון ישראל".

אך היכן נמצאות שדרות הצבא? כל אותם מאות אלפי חיילים שיוטלו ביום פקודה ללב המערכה, כל אותם גדודים ופלוגות שעוסקים מדי יום במשימות הבט"ש הסיזיפיות  בגבולות, האם ייתכן שתפיסת "ההכלה" שפשתה בקרב חלקים מהפיקוד עיקרה את יכולתם לפעול נוכח פני אויב ובלבלה בין המושגים רע וטוב?

 אני מייצג דור של קצינים שהחזיקו את חייליהם במשימות הבט"ש באינתיפאדה השנייה ובספיחיה ביו"ש בעזה ובלבנון בדריכות מוחלטת בתווך בין הצורך להכריע בצורה חד משמעית כל קרב הכי קטן, לבין הדרישה הבלתי מתפשרת לשמור על ערכינו, מול אזרחים וגם בינינו לבין עצמנו.

דרשנו מהחיילים מקצועיות, חדות אין סופית וקטלניות כמו גם אנושיות וכבוד, כמו שנהגו לוחמי ישראל מימי המכבים, בר כוכבא, המחתרות ועד ימינו, ומי שלא עמד באחת מהדרישות שילם מחיר אישי.

אך לאחרונה נראה שהרוח העתיקה נעתקה ממקומה, ואת ההחלטיות וקור הרוח החליף בלבול ולחץ. את הכרעת האויב החליפה "הכלה". "אם קטון אתה בעינך ראש שבטי ישראל אתה", בידכם ורק בידכם הכוח והחובה המוסרית לשנות.

 מי שלא מסוגל להביא את חייליו להגיב מול אויב לא יכול להישאר בצה"ל. הרתעה של רוצחי היהודים חייבת לחזור בכל עוצמתה.

כשתפסתם את הרוצח לא הרתעתם אף אחד, הרי משפחתו תקבל משכורת והוא יעשה תואר בכלא וייצא בעסקה הבאה. כשהרגתם אותו הוא הפך לגיבור קדוש, ומשפחתו הרוויחה משכורת כפולה לכל החיים.

המשוואה חייבת להשתנות. הסביבה של הרוצחים חייבת לחשוש מאוד, גירוש המשפחה כולה לעזה, ירדן או מצרים, מניעת אישורי עבודה לכל הכפר, הרס טוטלי של כל בתי החמולה, ומחיר אישי שישלמו ראשי הרש"פ וחמאס על כל רצח כזה (ויש להם המון מה להפסיד).

 צעדים אלו כנראה יגרמו לרוצחים לאפסן את השאיפות האנטישמיות שלהם ולעצור את כדור השלג של הטרור שכבר התחיל להתגלגל. צעדים בסיסיים אלו ישדרו לכל הפירמידה מסר חד משמעי של החלטיות, נחישות ועוצמה עברית.