כל אחד מאזרחי ישראל נמצא כבר מספר ימים תחת מתקפה אדירה של סמס, וואטצאפ, מיילים, פרסומות ברדיו/בטלויזיה/ברחובות – הקוראות לנו לבחור במועמד מסוים ומנסות לשכנע אותנו לתת לו את קולנו. כמו בהליכה בשוק בין דוכנים רבים, כשאדם נדרש לבחור – באיזה דוכן הוא יקנה את ארוחתו הקרובה.
כל דוכן מעוצב בצורה מושכת את העין, לכל דוכן יש שלט עם סלוגן מיוחד וקורץ, ומאחורי כל דוכן עומד מוכר, 'הצועק עצמו לדעת' לכל עובר אורח שיקנה את מרכולתו. כך נראית מערכת הבחירות שלנו כעת. הישראלי הממוצע – עומד מול היצע רחב של מפלגות, ושואל את עצמו – לאיזו מפלגה להצביע? מכיון שהוא לא יודע, הוא נותן לכל המפלגות הזדמנות לשכנע אותו. הוא מקשיב בקשב רב לראיונות המועמדים ברדיו, עוקב אחרי הדיווחים בתקשורת, סופג את הרושם הכללי שכל מפלגה מנסה לייצר לעצמה, לא מפספס את הרושם השלילי שכל מפלגה מנסה לעשות לחברתה – ולבסוף, כמו בהתאהבות רומנטית, המפלגה שתכבוש את ליבו – לה הוא יתן את קולו.
אבל ככה לא בוחרים מפלגה. כאשר אדם נותן למפלגות לשכנע אותו לבחור בהן – כבר הוא נכשל. יש כאן טעות שרשית בגישה לענין כולו.
הגישה צריכה להיות הפוכה לחלוטין. בשלב ראשון - אדם צריך לברר לעצמו מהי השקפת עולמו? במה הוא מאמין? כיצד הוא תופס את המדינה? איזה נושאים חשובים לו ביותר? מהו החזון שלו? ואז בשלב שני – אדם צריך לשאול את עצמו – איזה מפלגה תשרת את החזון שלי, ולא לאיזה מפלגה אני אתן את קולי כדי לממש את החזון שלה. מכיון שכך אין כמעט למה להתלבט, שכן אם לאדם יש השקפת עולם ברורה, לרוב יש רק מפלגה אחת או שתיים השייכות לחזונו. שאר המפלגות לא רלוונטיות כלל עבורו.
במצב מתוקן, המפלגות כלל לא צריכות לשכנע, כי אדם בעל דעה – לא יתן לסלוגן מקורי, לראיון נושך, או לסינגל קיצבי – לקבוע את עמדותיו. גם מראם החיצוני של המועמדים לא משחק תפקיד כאשר החזון עומד לנגד עיניו.
אולם, כאשר אנשים לא יודעים למי להצביע, והם באים לבחירות 'פתוחים להצעות' זה נותן במה וקיום למפלגות שאין להן קו אידאולוגי ברור, למפלגות שיש להן קו אידיאולוגי אנרכיסטי ורדיקלי, או למפלגות נישה שכל המצע שלהם מסתכם ברעיון זניח ביחס לאתגרי הממשלה. להצביע לבחירות זה לקבוע מי יהיו מקבלי ההכרעות וקובעי סדר היום של המדינה כולה. זה דבר רציני מאד. זו לא הרפתקה ואין כאן מקום לרולטה רוסית.
לכן, חשוב לחזור על עקרונות היסוד של תפיסתה של הציונות הדתית, כדי לזכור שאנחנו מחפשים שליחים לכנסת. יש לנו עמדה וחזון כלפי המדינה, יש לנו תפיסת עולם רחבה – וצריך רק לבחון מי המפלגה שנושאת חזון זה על דגלה, או קרוב לכך, מתוך הבנה שגם חברי הכנסת אינם מושלמים ולכל מפלגה באשר היא ישנם גם כן חסרונות, אך צריך להתמקד בעיקר.
הציונות הדתית, כשמה כן היא – ציונות מתוך תורה ואמונה. הציונות הדתית אינה אוסף של דתיים פרטיים, שמלבד היותם דתיים – הם גם רואים ערך לאומי במדינה (או ערך של מקלט בטוח). מדובר בציבור גדול וחשוב, המתבונן עין בעין בשוב ה' ציון, ומבין שמדינת ישראל היא התגשמות חזון הנביאים, ומהווה את סיומו של הפרק ההסטורי המכונה – הגלות, ותחילתו של הפרק ההסטורי החדש המכונה – גאולה.
הרב קוק שראה את התרקמותה של המדינה – פנה לתנועת המזרחי (כלומר לציבור הדתי לאומי) בקריאה לזרוק את הנשמה בתוך הגוף הציוני (אגרת תקעא). הרב ידע שישנם תפקידים שכלל החברה יכולים לעשות, כולל חילונים, כמו: לבנות מסגרות מעשיות של צבא וכלכלה וסדרי ממשל ולדאוג לכל הצרכים הגשמיים של המדינה. גם הציבור הדתי כמובן פועל בתחומים אלו, איש איש כפי כוחו וכשרונו. אבל, יש דבר אחד שאף אחד לא יכול לעשות מלבדנו, יש פעולה לאומית שרק אנשי הציונות הדתית מסוגלים לעשות, והיא: לחשוף את המשמעות העמוקה של המסגרת הלאומית שלנו, לעמוד על התוך של התהליך, ולראות את הנולד.
יש רק ציבור אחד הרואה את המסגרת הלאומית בישראל ככלי שבו השכינה שורה. רק הציבור הדתי מבין שעיקר הופעת התורה בעם ישראל ובעולם בכלל, היא לא בקיום תורה ומצוות של אדם יחידי, אלא בקיום תורה ומצוות של האומה כאומה, נשיאת שם שמיים של המסגרת הממלכתית הכללית (היפך המוחלט מהרעיון ההזוי של הפרדת דת ממדינה, המחזיר אותנו לגלות). זו כבר בשורה אדירה, שאמנם יקח זמן עד שהיא תתפשט בכל שדרות הדעה שבאומה, אך התהליך כבר קיים.
מדינת ישראל היא יהלום יקר המכוסה במעט בוץ ולכלוך. יש שאינם מצליחים לראות מעבר לבוץ וללכלוך ולכן הם מגיעים למסקנות שונות ביחס למדינה– היא חילונית, היא מושחתת, צריך לפרק אותה, להפריד דת ומדינה, לאבד את הממלכתיות לטובת החירות הפרטית של כל אחד, לוותר על זהותה היהודית על מנת להתקרב לרפורמים, או על מנת להתאימה לערכי הדמוקרטיה המערבית (פסגת המוסר של אירופה, שמאז ומעולם היתה סמל ויסוד למוסר אנושי, כידוע...) ועוד ועוד.
יש רק ציבור אחד, שמצליח לראות מעבר, שמצליח לזהות את היהלום הענק הזה המציץ מן החרכים. ואנחנו צריכים לצאת לרחובות, לתת את קולנו ברמה, ולעבור מבית לבית ולזעוק ולהסביר ולהרחיב: מדינת ישראל אינה ככל המדינות, היא מדינה אחרת לגמרי. יש לה יעוד עליון ואדיר ועלינו לשמור עליו ולפעול למענו. לא יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה – כדי להיות ככל העמים, יצאנו כדי להיות אור לגויים. להביא לעולם רנסנס תרבותי ורוחני שלא היה כמותו. הפסוק אומר - 'תנו עז לאלקים', ואנו נאמר - 'תנו קול לאלקים' - קול בקלפי – שיתן פתחון פה לשכינה שקמה מעפרה, לאומה הישראלית השבה לתחיה, לתורה החוזרת ללומדיה, לאמונה החוזרת ללבותם של ישראל.
תנו קול של אמונה בקלפי – כדי שקול התורה הגואלת הבוקע מבתי המדרשות שלנו, ישמע גם בוועדות הכנסת, ייכתב בספר החוקים של המדינה ויושמע באולמות המשפט, יכנס לתכניות הלימוד של משרד החינוך, יישמע בראיונות לתקשורת, ישפיע על הגבורה בשדה הקרב, ויאיר את המחשכים הגדולים הקיימים כיום בתרבות ובתקשורת. תנו קול לאלקים.