פתאום קם נער בבוקר ומחליט שהוא נערה ומתחיל ללכת, כך נראה סיפורו של הנער הטרנסג'נדר מאשדוד, בעיניו של מיכאל פואה במאמרו 'האתגר שמעמיד אושר'.
התנהגותו כנערה מתוארת על ידי פואה כגחמה חסרת כל פשר, ולדעתו היא מגלמת "אלימות מצידו לכפות את עצמו על חברת בנות שלא מעוניינת בכך". האתגר שאושר מעמיד היא לשיטתו איך לנטרל את האיום שאותו נער מציב בפני החברה. גישה זו משקפת חוסר הבנה מהותי לתהליכים הקשים והמורכבים שחווים אנשים המצויים במלכוד שבין המין הביולוגי שלהם לבין תודעתם וכל ישותם הנפשית. אין אדם בעולם שמתחיל בתהליך של שינוי מין בשל חשק בעלמא או מתוך גחמה של קלות דעת.
למרות שהסיבות לטרנסג'נדריות נחקרות מזה כמה עשורים, שוררת בנושא זה אי-ודאות, וישנן השערות שונות, כגון השפעות גנטיות, רמות הורמונים מסוימים ברחם האם, התפתחות המוח בתקופת ההיריון, חוויות נפשיות בגיל הילדות או הנעורים ועוד. ילדים ונערים שמוצאים עצמם קרועים בעניין זהותם המינית פגיעים למגוון בעיות חברתיות, בריאותיות ונפשיות.
הם חווים אומללות ומצוקות נפשיות עמוקות על רקע השוני במגדר או על רקע היחס החברתי הפוגעני שעלול להתבטא בהתעללות, תקיפה פיזית, ניצול מיני ואלימות מילולית. כתוצאה מכך אחוז ניכר של צעירים אלה מדרדר לזנות, מתמכר לסמים, או מגיע לאובדנות. לפי מחקר שנערך בארצות הברית ב-2014 כ-38% מהנשים הטרנסג'נדריות וכ-44% מהגברים הטרנסג'נדרים דיווחו על ניסיונות התאבדות, לעומת 4.6% באוכלוסיית ארצות הברית הכללית.
נתונים אלה הם שעמדו לנגד עיניהם של הרבנים והרבניות שחתמו על מכתב התמיכה באושר שנמצא בתהליך של שינוי מינו מנער לנערה. כששמענו את התיאורים קורעי הלב של הדחיה והאלימות שנער זה סבל, ואת היעדרותו מבית הספר כחצי שנה מתוך חשש לחייו, הדהדו באוזנינו קולות המצוקה, ונדלקו לנגד עינינו נורות האזהרה המתריעות על ההשלכות של המתרחש. דאגה עמוקה לחייו של אותו נער היא שהניעה את עמיתיי ואותי לחתום על המכתב, וזאת מתוך כוונה לעודד את רוחו ולעורר את הסביבה החינוכית בה הוא מצוי לפעול לבלימת ההידרדרות המסוכנת.
אולם את חטאיי אני מזכיר וחרף כל האמור ברצוני להודות בכנות שטעיתי בכך שחתמתי על המכתב המדובר. המכתב התקבל בזמן הלחץ הגדול של ערב פסח, והוספתי את חתימתי מבלי לקרוא אותו בתשומת לב. עשיתי זאת מתוך תחושה שבכל מקום של אלימות יש לצאת להגנת הנפגע, ועל אחת כמה וכמה במקרה זה שסכנותיו מרובות, ומרובים בו גילויי חוסר סובלנות בוטה בחברה שמהווים חממה להנבטת זרעי אלימות בשמם של ערכי דת ומשפחה כביכול. כיוון שהכותרת היתה "מכתב לנערה טרנסג'נדרית", ולא "גילוי דעת" או "מכתב פומבי" וכדומה הבנתי שהמכתב יישלח אישית אל אותו נער כדי לעודד אותו, ולמנהלת בית הספר כדי לזרז אותה לפעילות מתקנת ותו לא.
כיוון שכך לא נתתי לבי לכך שהמכתב מכיר בזהות המינית החדשה שאימץ הנער לעצמו, וכי מבין השיטין עלול לבצבץ עידוד למעשה. כמו כן לא מצאתי את הזמן להתדיין בניסוח הדברים ולהביע הסתייגות מהקריאה שיש במכתב לחנך לכך "שמדובר בתופעה טבעית", קריאה שעלולה להתפרש באופן פסול, והיא חורגת בהרבה ממה שנכון ונחוץ כתגובה למקרה המדובר.
משיחות עם רבנים אחרים שחתמו על המכתב התברר לי שאכן לפחות כמה מהם שותפים לעמדתי זו, וחשו אף הם אי-נוחות רבה עם אמירות אלה, אלא שחיפזון פסח הביאם, כמוני, לפסוח על שינויים ותיקונים שנדרשו במכתב. ייתכן שהתקיים בנו בעניין זה הביטוי "מועדים לשמחה", כדברי ידידי הרב יהודה גלעד.
עם זאת חשוב לסכם ולהבהיר שמדובר בנושא מורכב ומסובך הנוגע לחייהם של אנשים, ולעתים, להוותינו, אף למותם. יש הכרח להבין שהאנשים בהם מדובר מצויים במקרים רבים בסבל איום, וחשופים להתנכלות חברתית קשה. הם ראויים ליחס מתחשב ומכיל, ולכך שייטו אוזן למצוקותיהם בהקשבה אמתית וכנה, ויתייצבו לצדם אל מול גילויי אלימות כפי שהיו במקרה של אושר.
אם מכתב זה יעורר שיח ומודעות להיבטים אלו, ויסדוק את חומת האטימות והזלזול כלפיהם, הרי שנענינו לאתגר שהעמיד אושר באופן חיובי וחיוני, ויישמנו באופן מסוים את מצוות התורה שעולות מסיפור יציאת מצרים לדעת את נפש החלשים בחברה, "כי גרים הייתם בארץ מצרים".