במדרש רבה לספר ויקרא מובא הסיפור הבא. אלכסנדר מוקדון, מלך יוון, הלך למדינת אפריקה. יצאו והקבילו פניו בתפוחים של זהב ורימונים של זהב ולחם מזהב. אמר להם, וכי זהב אוכלים בארצכם? אמרו לו, וכי לא היה לך לחם ומזון בארצך שבאת אלינו? אמר להם, לא עושרכם באתי לראות, אלא כיצד אתם דנים.
כשישב אצלם באו שני אנשים לפני המלך. אחד אמר קניתי מאדם זה חורבה וגרפתיה ומצאתי אוצר, ואמרתי לו קח אוצרך, כי חורבה קניתי והאוצר לא קניתי. האחר שכנגדו אמר, כשם שאתה מתיירא מעונש גזל כך אני, ומכרתי לך החורבה וכל מה שיש בתוכה. קרא המלך לאחד מהם ואמר לו, יש לך בו זכר?
אמר לו - הן. קרא לשני ואמר לו: יש לך בת? אמר לו - הן. ציווה המלך שיינשאו ילדיהם זה לזה וייהנו מהאוצר יחדיו. התחיל אלכסנדר מוקדון לתמוה. אמר לו המלך, וכי לא דנתי יפה? אמר לו - כן. אמר לו המלך, אילו היה דין זה בארצכם מה הייתם עושים? אמר לו אלכסנדר, הורגים את זה ואת זה ולוקחים את האוצר לבית המלך. אמר לו המלך, האם השמש זורחת בארצכם?
אמר לו - הן. האם הגשם יורד בארצכם? אמר לו - הן. האם יש בארצכם בהמה דקה? אמר לו - הן. אמר לו המלך, תיפח רוחו של אותו האיש [תיפח רוחך] שלא בזכותכם השמש זורחת עליכם, אלא בזכות הבהמה הדקה אתם ניצולים. ועל זה נאמר (תהילים ל'ו,ז'): "אדם ובהמה תושיע ה'" - אדם בזכות בהמה תושיע ה'.
כשבוחנים את האפשרויות שלפנינו, למי שייך המטמון מבחינה הלכתית, נמצא שיש ארבע אפשרויות.
יתכן שהמטמון שייך לאדם שהטמין אותו והוא לא המוכר ולא הקונה שבספור. ואף שהוטמן לפני זמן רב, מסתבר שיש בו סימן, וקשה להניח שנתייאש ממנו. אפשרות שניה, שהחפץ שייך למוכר, בפרט כאשר ירש את הבית מאבותיו שבנו בית זה, ואז מסתבר שאחד מאבותיו הניח את המטמון וזאת מתוך נקודת הנחה שאכן המטמון לא כלול במכירה - כטענת הקונה בסיפור.
יתכן אף שהמטמון נקנה ברבות השנים, לאחר שנתייאש המטמין, לבעל החצר שהוא המוכר על ידי קנין החצר שהרי "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו". אפשרות שלישית היא, שהמטמון שייך לקונה, שהוא גם המוצא - מדין מוצא מציאה, או משום שהמטמון כלול במכירה - כטענת המוכר, או אולי מעצם זה שהמוכר הודה שמכר גם את האוצר - יקנה הקונה בקנין "אודיתא".
אפשרות רביעית, שהאוצר שייך למלכות, אם כך הוא דינא דמלכותא באותו מקום, שמטמון ישן, בעל ערך ארכיאולוגי, שייך לאוצר המדינה, וכפי שמעירים מפרשי המדרש, שעד היום כך הוא המנהג בארץ אדום - שאוצר המתגלה שייך למלך. תתכן אף אפשרות נוספת, חמישית, שיש מקום לעשות פשרה בין המוכר לקונה - ממידת החסידות - או אולי מעיקר הדין, כפי שעשה המלך בסיפור שלפנינו.
במסגרת קצרה זו נתמקד רק בחלק קטן מהדיון באפשרויות הנ"ל, ונביא רק התייחסות ישירה אחת של ה'מרדכי' לסיפור זה.
רוב הראשונים התקשו בשאלה, אף אם נאמר שהמטמון היה של אמוריים, מדוע שייך החפץ למוצא ולא תזכה לו חצירו לבעל הבית, שהרי "חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו"!
תשובתו של ה'מרדכי' לשאלה זו היא, שאף שהאוצר היה בחצר בשעה שבעל החצר קנאו, מכל מקום לא זכה באוצר יחד עם החצר, כי לא התכוון לקנות את המטמון. כלומר, דברים שאדם לא מעלה על דעתו שיהיו בביתו או בחצירו, לא נאמר עליהם שחצרו קונה לו שלא מדעתו. מעניינת עד מאוד הוכחת ה'מרדכי' לדבריו :"ודוגמתו מעשה דאלכסנדרוס מוקדון באגדה - זה אומר קרקע קניתי ולא מטמון וזה אומר קרקע ומטמון מכרתי לך". מדבריו עולה, שבמעשה לפנינו המטמון שייך למוצא ולא קנתה חצירו של המוכר.
ה'מרדכי' מוסיף ומביא מעשה, באחד שקנה בדיל מן העובד כוכבים לצפות את גגו, ואח"כ נמלך ומכרו לישראל אחר בחזקת בדיל. הקונה גילה להפתעתו, שרק הציפוי החיצוני היה מבדיל, ובפנים היה הכל כסף טהור. המוכר היהודי טען שיש כאן מקח טעות, אך הראבי"ה זיכה את הקונה ואמר, שהמוכר לא ידע, ולכן לא התכוון לקנות את הכסף. רבנו תם הודה לפסיקת הראבי"ה.
כל זה קשור ליום העצמאות. מי שלא מכיר את ערכה של תקופתנו, את ערכה הרוחני של מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו, אין לו קניין בה. ללא דעת, אין קניין 'שלא מדעת'.
עלינו להכיר בחסד ה' עלינו, בקיבוץ גלויות ובקידוש השם הגדול שיש בהקמת המדינה והשבת השכינה לציון ע"י קיבוץ גלויות. בברכת 'מועדים לשמחה לגאולה השלמה'.