יהדות העולם עברה בשנים האחרונות שינויים רבים: דמוגרפיים, גיאוגרפיים, תרבותיים ודתיים. אולם, השינוי הגדול ביותר שניתן לייחס ליהודי התפוצות הוא היחס כלפי מדינת ישראל והיהדות.
בין אם בשל נישואי תערובת או בין אם בשל פעילות ה-BDS באוניברסיטאות, היהודים, בעיקר הצעירים שבהם, נמצאים במגמת התרחקות מובהקת מהגדרתם כיהודים, ולא אחת רואים במדינת ישראל כמדינה שאינה מייצגת אותם או את השקפתם.
בעולם שבו האנטישמיות מופיעה שוב ושוב במוקדים שונים, מחובתנו לתת ליהדות מקום חדש יותר, עכשווי יותר ורלוונטי יותר. החל מתחום החקיקה, כדוגמאת חוק השואה הפולני, אשר נועד "להגן על שמה הטוב של פולין", ובכך להסיר האחריות שלה מעוולות השואה, ועד עולם החינוך, בו הישיבה הגדולה ביותר במוסקבה הוצתה בערב ליל הסדר – האנטישמיות רק גדלה ומתפתחת למקומות חשוכים יותר. גרפיטי של צלב קרס כבר מזמן הפך לחלק מחיי היום-יום, ורצח בזמן תפילה בבית הכנסת, אקט המזוהה עם גרמניה בשנת 1939, הפך למציאות של ארה"ב בשנת 2019.
נניח ונלך לביקור באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה ונדבר עם הסטודנטים היהודים בה, נוכל לראות כי הסיפור שעליו ילידי הארץ גדלו, שונה במהותו משלהם. יום העצמאות, המהווה את היום היהודי ביותר שקיים, אשר בעצם היותו מייצג את קיומה של הריבונות היהודית בארץ ישראל – הינו יום רגיל נוסף עבור צעירים יהודים רבים. עם זאת, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מקבל יחס וייצוג משמעותי בהרבה בקרב התפוצות, כיוון שהשואה היא כנראה הזיכרון היחיד שנותר לנו במשותף עם יהדות העולם.
רוב הצעירים היהודים בעולם אינו מזוהה מספיק עם ההיסטוריה שלו כחלק מהעם היהודי. יהודים רבים המתגוררים כיום בחו"ל, היגרו ממדינות אירופה לאחר מלחמת העולם השניה, ישירות למדינות כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה – מדינות בעלות היסטוריה של מאות שנים, עם נארטיב שנבנה על-ידי אנשי המקום. היהודים כביכול רק "הצטרפו" לסיפורים אלו, בשלב מאוד מאוחר יחסית. זאת בניגוד ליהודים במדינת ישראל, אשר הקמתה מהווה לכשעצמה את המשכה הישיר של השואה והסיפור היהודי.
עם כל זאת, יהדות היתה ותהיה סיפור משותף, וכדי לשמר סיפור מסוג זה, יש לייצר זכרונות חדשים, אשר ימשיכו אותו ויהפכו אותו לגדול ועוצמתי יותר. לא יתכן כי שימור זכרונות השואה, אשר מהווה כלי חשוב ונחוץ, הינו הדרך היחידה שבה נחנך את הצעירים של היום לתחושת שייכות לישראל וליהדות. עלינו לייצר חוויות חדשות, שייזכרו בקרבנו למשך שנים, ויזכירו לנו מאין באנו ולאן אנו הולכים. באם נשלב את הסיפור המשותף בזמן הנכון ובמקום הנכון, כמו בגיל הבגרות וההתפתחות, נוכל לייצר סיפור חדש, בעל עשרות אם לא מאות מכנים משותפים, ולא רק אחד.
שיעורים מעשיים, מפגשי קבוצה, התנדבות משותפת, מסעות, פרוייקטים ותכניות העשרה – הם רק המעט שאנו יכולים לתת לצעירים היהודים בעולם, על מנת לחברם לעולם הערכים והמסורת המשותפים שלנו. רק על-ידי שיתוף פעולה עם ארגונים משפיעים וחדשניים, אנשי חינוך ופילנתרופיה, נוכל להבין את הצרכים הנדרשים לחיבור יהודי העולם עם ישראל, להעמיק את התוכן ולהגדיל את השתתפותם בחוויות מעצימות לאורך תחנות משמעותיות בחייהם.
יגאל אלון אמר, ובצדק, כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". כעת, מכשהגענו לעתיד, והערפל מתחיל לעטוף אותנו מכל כיוון, הגיע הזמן לחולל שינוי. אנו צריכים לקחת את השואה וזיכרונה כנקודת מפנה חשובה, מעצימה ובונה בתולדות העם היהודי, אשר מהווה אבן דרך משמעותית – אך לא היחידה – בשביל שאנו סוללים לעבר המשך עתיד מואר יותר.