שיח ה'הדתה' שב לחיינו בימים אלה לאחר שלינור אברג'יל, מנחת טקס חגיגות השבעים ואחת למדינה, "העזה" להנחות את הטקס כשלראשה כיסוי ראש.
ב'הדתה' נתקלנו בראשונה לאחר ניצחון הימין במערכת הבחירות הקודמת, ומאז שבה ומופיעה בחיינו כמו הפרעה טורדנית כפייתית.
דאז, מגישים חמורי סבר במהדורות החדשות הציגו "מחקר" על עומק התופעה ושורשיה. עורכי המחקר הזהירו את הציבור מהתפשטותה ומהסכנה הטמונה בה. הורים רואיינו בפנים מודאגות כשהם מצהירים שיילחמו בתופעה למען עתיד ילדיהם.
אך מהי ה'הדתה' שעלינו כל-כך "להיזהר" מפניה? האם כפייה דתית? האם לימודי יהדות נופלים במונח? או האם בכלל חירוף הנפש למען המולדת היא ה'הדתה' המדוברת?
בעוד כפייה דתית איננה מקובלת על רוב העם, אהבת העם והארץ היא חלק בלתי נפרד מזהותו. שאלות אלה לא נשאלו על ידי המראיינים הוותיקים שאינם נמנעים לדקדק בקוצו של יוד. אובייקטיביות המכון הייתה כברורה מאליה והמחקר כתורה מסיני.
אז מהי למעשה ה'הדתה'? מונח מעורפל מעצם יסודו, ומשמש כמשל לאסטרטגיה הכוללת של ארגוני מתנגדי הציונות, ארגונים החותרים תחת העקרונות הציוניים עליהם קמה המדינה. אין זה נסתר מבינת ראשי אותם הארגונים שאם מטרתם האמתית תיוודע ברבים, העם לא רק שלא יירתם למאבקם אלא להיפך, יפעל לסכלה. לפיכך הם פועלים בסתר, במחשכים, את לשונם הרגילו במונחים מוליכי שולל.
גניבת דעת הקהל מקלה עליהם לרתום ציבור שאיננו שותף לדרכם, כפי שגייסו למאבק ב'הדתה' אוהבי חירות שהוטעו לחשוב שנלחמים בכפייה דתית.
בני דור תש"ח שלחמו למען הקמת המדינה, חשו חמיצות רבה נוכח בורות בני הנוער בדברי ימי עמם, ובכתבי הגות חכמי ישראל. תחושה זו היטיב לתאר ח"כ המנוח יעקב חזן "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות". ארגונים אלה שאין תוכם כברם שמבקשים לעקור את הכל, מקדמים בדרך זו את משנתם שכל הקשור ליהדות הינו 'הדתה' ויש להיזהר מפניו.
כדי לחשוף את מטרת-העל של אותם הארגונים, חיסול מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מוטב להסתכל על התמונה הכוללת של פעולותיהם. כפי שאת הסימנים למלחמה קרבה אפשר לפטור כלאחר יד כאשר בוחנים כל אחת מפעולות האויב בפני עצמה: את עיבוי הכוחות בגבול, אפשר לפטור כרצון לחיזוק הביטחון הלאומי. את הבריתות עם העריצים השכנים, אפשר לפטור כסימן לשלום. אך בפני מכלול הפעולות, המסקנה בלתי-נמנעת, היא זועקת מלחמה.
את מאבקם בחלוצים בוני ארצנו, ארגוני מתנגדי הציונות פוטרים כמאבק לשוויון זכויות, את הסיוע המשפטי שמספקים למחבלים הם פוטרים כהגנה על זכויות אדם, את רדיפת חיילנו הם פוטרים כמאבק לחברת מופת. אך בפני מכלול הפעולות, המסקנה בלתי נמנעת, היא זועקת מלחמה, בנו.