והטענות עולות בכל פעם מחדש. "למה לא לימדו אותי את זה בבית הספר"? מדוע לא סיפרו לי על הטבח שביצע הפלמ"ח בתושבי אותו כפר בגליל?

איך התעלמו המורים מהמסמכים המראים על גירוש מתוכנן וקשה של אלפי אזרחים בידי הלוחמים בדרום? למה אנחנו צריכים לשמוע מהמרצה השמאלני באוניברסיטה  על עובדות שאי אפשר להכחישם, או לקרוא מתוך כתב עת בינלאומי יוקרתי על ראיות ברורות ומוצקות? למה "מכרו" לנו סיפור על צבא שכולו שמן זית זך?

האמת שהם צודקים.

ספרו להם. ספרו להם על הגרוש, והפגיעה באזרחים, על הפקודות שלעיתים היו בעייתיות בלשון המעטה, ועל הרס הבתים ודחיקתם של רבבות גברים נשים וטף מעבר לגבולות. ספרו להם על "הנכבה". אבל ספרו את הכל.

ספרו להם על מלחמת קיום לחיים ולמוות שהתחוללה שנים ספורות אחרי ההשמדה ההיא באירופה, שבה היה ברור לכל ש"זה או אנחנו או הם". ספרו להם על כפרים וערים שהיו קיני שנאה וטרור, שכדי לפתוח את הדרכים לתנועה או להרתיע לא היה מנוס מלהחריבם ולגרש את כל תושביהם.

ספרו להם על ההנהגה היהודית שלא חפצה בגרוש ההמוני לכתחילה, אבל בשעה שהחלה היציאה הספונטנית של ערביי הארץ, החליטה לנצל את המזל ואת הנס ולהעצים וליזום את הגרוש , ובכך אפשרה את התפתחותה הדמוגרפית של מדינת היהודים הצעירה.

ספרו להם על כך שבמלחמה אכזרית יש גם חריגים. וכן, היו גם מקרים של פגיעה מכוונת באזרחים, כפי שפה ושם יש בצה"ל גם היום. ובוודאי שבמלחמה אכזרית המלווה בכאוס היו מעשים קשים שלא יעשו, ועם זאת, הם היו עדיין הרבה פחות מצבא מערבי רגיל, שלא לדבר על צבאות אחרים.

ספרו להם גם על הגרוש המקביל, ההמוני, שבוצע ליהודי ארצות ערב על לא עוול בכפם. ספרו להם גם על נחישותם של הפלשתינאים להתבוסס באסונם, להישאר האומה שבניה מוגדרים כפליטים במשך הזמן הממושך ביותר בהיסטוריה, ועל כך שהם מסרבים, למרות אין ספור הזדמנויות, ליטול את גורלם בידיהם ולבחור בחיים של שלום.

עשרות שנים בחרה ישראל הרשמית ומערכת החינוך שלה לספר את תש"ח, כסיפור שחור לבן, בו תפקדו חיילי צה"ל כצדיקים שלא היו מוכנים לפגוע בשערה מראשו של חף מפשע, ו העלמותם של מאות אלפים מתושביה הערבים של הארץ, נבעה אך ורק מיציאה שנבעה מהחלטתם העצמאית.

שבעים שנה אחרי תש"ח, ברור שהתמונה היא אחרת. גם אם נוריד את מסכת השקרים והניפוח הדרמטי שעטו הפלשתינאים ותומכיהם על סיפורי המלחמה, הרי ברור שבמלחמה היה מספר רב של גרושים יזומים ואכזריים, ולא מעט אזרחים נפגעו  בשוגג אך גם במזיד, בסערת הקרב ולעיתים גם אחריה.

על המחנכים להיסטוריה בדורנו לא לפחד מלומר את האמת. היה גרוש-והוא היה מוצדק בנסיבות המלחמה, ולמפרע ניתן להחשיבו אפילו כנס שאפשר את הקמת המדינה. היו מעשים של פגיעה באזרחים-כדרכם של לוחמים בשעה קשה, הם ראויים לגינוי, והיו מעטים יחסית לנסיבות, אבל אין מה להכחישם ולהעלימם בשעה שהעובדות ברורות, ויש ללמוד את הלקחים לטוב ולמוטב.

מערכת החינוך החלה בשנים האחרונות להתמודד בצורה טובה יותר עם הבעיה, אבל יש עוד הרבה מה לשפר בתחום.  

התמודדות אמיתית ואמיצה עם העובדות, תוך הבנת הנסיבות בכללותם, לא תותיר את הבמה לשקרני התעמולה הפלשתינאית ותומכיה באקדמיה הישראלית מזה, ולא תותיר בצד היהודי רק תמימים ומתממים שבסופו של דבר יעמדו מול השוקת השבורה של ההוכחות ההיסטוריות מזה.   

התמודדות אמיתית שכזאת, תאפשר להבין לעומק את ההיסטוריה –ואת משמעותה לסכסוך והשלכותיו, עד ימינו אלה.