תוצאות הבחירות היו חד משמעיות. אין לאף אחד ספק שגוש הימין ניצח בגדול בבחירות. 65 חכי"ם שהמליצו על מנהיג הימין לראשות הממשלה לא מותירים מקום לשאלה. אבל למרבה הפלא, המשא ומתן הקואליציוני נכשל על דבר שממבט ראשון נראה שולי לגמרי: חוק הגיוס.
אם חשבנו שזה עניין צדדי, הולך ומתברר שמאחורי הנושא הפעוט הזה מסתתר עניין שלם. פתאום מתגלה שליברמן זועם על הסחטנות החרדית בכלל, שהוא פוחד ממדינת הלכה, ושיש לו חשבון שלם על פניה של המדינה ביחסי דת ומדינה.
עברו יום-יומיים, ופתאום זה לא רק ליברמן, אלא גם רון קובי. גם הוא הבין שפניה של המדינה כמדינה יהודית-דמוקרטית צריכים להתברר, כשמבחינתו ה'יהודית' צריכה להצטמצם או להיעלם. הוא הקים מפלגה חדשה: הימין החילוני, או שאולי ע"פ הצהרותיו נכון יותר לקרוא לה החילון הימני, שהרי החילוניות היא הנושא המרכזי בה. הוא משתלח בחרדים בצורה חריפה, שאם הייתה נעשית בארצות אחרות, יש שהיו מגדירים אותה כאנטישמיות, הוא מתכוון "לסלק את החרדים ממוקדי הכוח", וכן הלאה.
שני אלה מצטרפים למרצ וליש עתיד שכבר מזמן הבינו שהסוגיה של מקומה של היהדות במדינה הולכת ותופחת, הולכת והופכת למרכזית יותר ויותר.
אפילו הליכוד כבר מבין שזהו הנושא הבא על סדר היום ולכן יצא בגאווה בהכרזה שהוא מינה את השר הלהט"ב הראשון. לא מעניין מה שיטותיו, דעתו, כישוריו וכו', העיקר חשוב להדגיש: אנחנו פתוחים וליברלים לא פחות מכם.
לא רק בפוליטיקה הארצית, אלא גם במקומית הבינו את חשיבות הנושא: עיין ערך ההופעה המתוקשרת ברמת גן, המלחמה בירושלים על השלטים מחד והדגלים מאידך, וכמובן ראש העיר טבריה שכבר הזכרנו.
אז כולם כבר מבינים: שאלת התרבות הישראלית-יהודית הולכת להיות שאלה מרכזית בשנים הקרובות.
כולם מבינים? בעצם רק כמעט כולם. יש מפלגה אחת שעדיין לא הפנימה זאת: אם פעם היא נקראה בפירוש מפלגה דתית לאומית, בא השם החדש: הבית היהודי, ועמעם את העניין הדתי-לאומי. והנה התאחדו שלוש מפלגות יחדיו, כולן שותפות למבט על ראשית צמיחת גאולתנו, ובמקום לבחור שם שיבטא את הראייה עין בעין את המדינה, בחרו להם שם העוסק בשאלה הפוליטית הישנה: איחוד מפלגות הימין.
רק האחיזה במחלוקת ימין-שמאל הישנה מאפשרת להבין את הקריאה לאחדות כוללת של כל המפלגות שמימין לליכוד, בלי להתבונן כלל על יחסן לדת ומדינה.
הכיצד תשב יחד מפלגת זהות הדוגלת בהפרדת דת ומדינה, הרוצה להפריט את שירותי הדת, הכשרות, הנישואין וכו', עם מפלגת האיחוד הלאומי, שרואה את משפט התורה כמשפט הראוי להוביל את המדינה? איך ישב עימם נפתלי בנט שאינו רואה סיבה למלחמת התרבות שנקטו ה'חרד"לים' נגד הלהט"בים, שמעודד שירות צבאי לנשים בסתירה גמורה לפסק הרבנות הראשית לדורותיה?
כיצד עלתה המחשבה להעמיד אישה שאינה דתייה (עם כל זכויותיה ויכולותיה הרבות) בראש המפלגה הרוצה לתת את הנשמה למדינה? הרי לפי סברה זו, אפשר להתאחד גם עם ליברמן, שהרי גם הוא מגדיר עצמו כאיש ימין מאז ומעולם?!
כל השאלות הללו מלמדות שטרם הפנמנו שהמאבק החשוב על א"י הופך למשני ביחס לשאלה לאיזה כיוון תרבותי-רוחני אנו הולכים.
תשאלו: אז מה יהיה עם המאבק על הארץ? התשובה היא שכפי הנראה, גם הוא יתברר ויתבהר מתוך הקודש, מתוך אחיזתנו בתורה.
אם כן, חשובה מאוד האחדות. כל מי שרואה את המדינה כהתקיימות דבר ה', כל מי שרוצה מדינה יהודית עם ציבוריות יהודית ותרבות יהודית, מוזמן להצטרף, ובעז"ה נעשה ונצליח.