מה המשותף לנשים פיליפיניות, אריתראיות ומטפלות מתעללות? הפרכת המיתוס שאישה או אמא היא רחומה וחנונה תמיד ואין לה שיקולים תועלתניים קרים ומחושבים.
אנחנו עדים בימים אלה למחזה אימה חסר תקדים, שכותש עד דק את השקרים על כך שאלימות היא גברית בלבד, שנשים הן המין הצודק תדיר משום שהצדק החברתי נולד אצלן ברחם, ושילדים הם תמיד הביטוי העילאי לאלטרואיזם והם מוציאים מנשים את כל הטוב והרוך שבהן.
השקר השגור שפמפמו לנו לאורך הדורות בתעמולה פמיניסטית הוא שמי שעובדת עם ילדים או מי שמביאה אותם לעולם רוצה בטובתם תמיד ושזה נדיר שנשים כאלה רוצחות ילדים או מתעללות בהן. כאשר כבר אין ברירה ואי אפשר להכחיש או להסתיר, מגייסים לטובתן בתקשורת שיקולים כמו קפיטליזם דכאני ותובעני, דיכאון עקרות בית מיואשות ומתוסכלות, חברה פטריארכלית שמצפה רק מהן לגדל ילדים ועוד שלל תירוצים והקלות.
את התוצאה הקשה של התעמולה ושטיפת המוח הזאת חשים על בשרם ילדים רכים להורים המומים, שלא מצליחים ליישב את הסתירה הזאת ולכן גם לא ידעו כיצד לאבחן נשים מתעללות ואלימות כאלה קודם.
הרחם אינו אינקובטור של רחמים
טעות מרה לחשוב שהרחם הוא אינקובטור הרחמים וטוב הלב הנשי וההקרבה האמהית. גם לא ברור לאנשים רציונליים, איך המיתוס הזה מסתדר עם הדרישה של פמיניסטיות להכיר בכך שהרחם דווקא אינו מגדיר נשיות ושמותר לאישה לא לרצות ילדים.
בצוק העתים מכבש הפרוגרסיביזם ישטח גם את הסתירות האלה. ההיסטוריה מוכיחה לנו ההפך, ויש לא מעט דוגמאות מעוררות פלצות על רצח ילדים בידי אמהותיהם או הפיכתם למכשיר שימושי להשגת מאוויים שונים. זהו בדיוק המקרה של ילדי הוויזה של מהגרי עבודה שאין להם שום סיבה להיות פה מלבד רווחה כלכלית.
זה נשמע אכזרי לומר זאת אבל אין מנוס: נשים שקיבלו אשרת עבודה, ואף חתמו על אזהרה שכל לידת ילד תשלול אותה מהן, לא חשבו כלל על טובת הילד אלא על ניצול ציני של תינוקות אלה כדי לסחוט זכויות שאינן מגיעות להן. הרחם שלהן הפך למפעל גרוע יותר מפונדקאות אלטרואיסטית, כך שהצעקה הגדולה על התעללות בילדים צריכה לבוא מצד נשים שמזדעזעות מהריון מכני כזה בנוסח סיפורה של שפחה.
אלה הם ילדי הוויזה של המסתננות מאפריקה ושל העובדות מהפיליפינים ומכל מדינה אחרת בעולם, והמסקנה המתבקשת היא שהן חושפות ביודעין את הילדים להתעללות ולחיים של עבדות בתמיכת הבורגנים שבונים על הדור הבא של העבדים שלהם.
כמו העלייה בדיווח על אונס עם השנים בגלל מודעות גוברת, כך יש לקוות שייקרע גם המסווה מעל אלימות נשים. זה תלוי רק בנו ובטיפוח חשיבה העצמאית שלנו מבלי להתעצל. אם שאלתם את עצמכם למה המצלמות לא מנעו ולא ימנעו אלימות נגד ילדים, זה משום שברור לגננות שאף אחד לא רוצה לדעת, כי אף אחד לא רוצה לערער אינדוקטרינציה כזאת לאחר עשרות שנים.
זה כרוך בשחיטת פרות קדושות והפניית מבט ישיר למציאות, בלי פילטרים. חובה להודות שנשים אלימות כלפי ילדים לא משום שהן אלה שמטפלות בהם, אלא משום שההילה הלא מוצדקת שלהן מסנוורת את כולם לנוכח החלופות האכזריות.