כבר שלושה ימים שאני ממתינה לעורך דין. תא המעצר חשוך ומידי פעם הדלת נפתחת ואני מקבלת כוס מים. לעיתים גם פרוסת לחם.
אני מנסה לשחזר איך הכל התחיל.
זה היה ערב מרגש. מרומם. המוני הנשים שגדשו את האולם התרגשו עד דמעות. לעיתים מחאו כפיים לצלילי המוסיקה הסוחפת.
כשהגעתי לשיר השביעי פתאום המקרופון לא עבד. לקחו לי כמה שניות כדי להבין שיש כאן שוטרים ושהם ניתקו לי החשמל.
עברו עוד כמה רגעים והשוטרים כבר עלו על הבמה והודיעו לי שאני עצורה.
ניסיתי לשאול על מה ולמה. לא ממש הצלחתי לשמוע כל מילה כי הייתי כבר בערפול חושים מהמתח והפחד. הם הובילו אותי לניידת ואני רק קלטתי שברי מילים: 'הדרת נשים'...'מרחב ציבורי'...
הנשים מהקהל, משותקות מהלם ומפחד, נותרו במקומותיהן עוד כמה דקות ואז עזבו חרש, כל אחת לירכתי ביתה.
ומאז אני כאן, בתא המעצר, ראשי עמוס מחשבות ותהיות.
מנסה להבין את הקשר בין 'הדרת נשים' לבין מה שהיה שם באותו הערב.
תוך כדי מחשבות, הדלת נפתחת ולתוך התא נזרקת עוד אחת. נראית כמוני - שביס לראשה. והיא, אסור לומר זאת בקול, אבל היא - לבושה. כן, כמוני. לא סתם לבושה. חצאית ארוכה, שרוולים.
אנחנו מנסות לחזק אחת את השניה והיא מנסה להסביר לי מה שלא הבנתי. מה חטאנו? במה פשענו?
היא מסבירה ואני ממש מתאמצת להבין. ולא מצליחה.
הדרת נשים - אסור להפריד בין גברים ונשים - מופע לנשים הוא מופרד מהגברים - פגיעה בכבוד הנשים שמרגישות טמאות - אסור!
מחר בבוקר נקבע דיון בבית המשפט.
בעלי ושבעת ילדי יבואו לתמוך בי מרחוק. אולי אצליח לומר להם שלום, אולי אפילו חיבוק.
אומרים שהעונש לפשע שלי נע בין חמש לעשר שנות מאסר.
איך המשפחה שלי תסתדר בלעדי?
סך הכל רציתי להיות אמא, ואישה.
***
הסיפור שהובא אינו מנותק מהמציאות.
אם לא נתעורר
הוא יקרה מהר