חמשה עשר באב – הותרו שבטים
חמשה עשר באב – הותרו שבטים

ישראל נחלקו לשנים עשר שבטים. "שבטי י-ה עדות לישראל." (תהילים קכב)

לכאורה לא מצינו השלכה מעשית או מצווה בתורה אשר מתייחסת לעובדה זו, מלבד הבדלת שבט לוי ומצוותיו המיוחדות לכהנים וללויים במשמרת הקודש "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" (דברים י,ח).

רק בימי משה רבינו עליו השלום, נצטוו ישראל מאת ה' שלוש מצוות מעשיות המתבססות על החלוקה השבטית.

חניית השבטים לדגליהם במדבר סביב המשכן, וכך גם סדר מסעותיהם.

מצוות חלוקת הנחלות בארץ ישראל לשבטים, על פי הגורל. הגמרא מדגישה שחלוקה זו נעשתה לשבטים, ולא רק ליחידים (ב"ב קכב ע"א).

איסור הסבת נחלה ממטה אל מטה. מצווה זו נאמרה על בסיס תקדים בנות צלפחד.

אך למצוות אלו אין כל השלכה מעשית לדורות, והן אכן לא נכנסו לספרי המצוות של הראשונים, לא לרמב"ם ולא לסמ"ג או לחינוך. מהמדבר כבר יצאנו, חלוקת הנחלות התבצעה עם כניסת ישראל לארץ וכיבושה ונותרה בעינה לדורות. רק לעתיד לבוא עתידה החלוקה להשתנות ביחס למקדש יחד עם התרחבות גבולות הארץ, על פי נבואת יחזקאל (פרק מח). איסור הסבת נחלה ממטה אל מטה התבטל על פי דברי האמורא שמואל בגמרא במסכת תענית (דף ל ע"ב), ולדורות כל בת יורשת נחלה יכולה להינשא לטוב בעיניה מכל שבט:

ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וכו' דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.

דרחמנא אמר וכל בת יורשת נחלה וגו' וכתיב ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר כי איש בנחלתו ידבקו בני ישראל. ועמדו והתירו דבר זה בחמשה עשר באב. (רש"י, שם)

מעניין, שדעה אחרת באותה גמרא בתענית היא דעת רב נחמן, אשר לא חולק על שמואל לדינא, אך סובר שהאירוע המשמעותי של חמשה עשר באב הוא ביטול איסור השבטים לבוא זה בזה שנתקבל לאחר קרב פילגש בגבעה (וראה במראה פנים על הירושלמי דף כו ע"ב). למעשה, איסור זה שתוקפו כשבועה, לא היה על כל השבטים בדומה למצוות התורה בימי משה, אלא רק ביחס לשבט בנימין, אשר בחטאו בגבעה גרם למלחמת האחים בישראל:

אמר רב יוסף אמר רב נחמן יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. שנאמר ואיש ישראל נשבעו במצפה לאמר איש מנו לא יתן בתו לבנימין לאישה. מאי דרוש? אמר רב 'ממנו' ולא 'מבנינו'. (תענית, שם)

פשט המשנה בתענית, בה משייך רבן שמעון בן גמליאל את יום חמישה עשר באב לריקודים והמחולות של בנות ירושלים בכרמים, מתאים יותר לדברי רב נחמן היות ורעיון המחוללות בכרמים עלה ונעשה באותה פרשיה בספר שופטים.

אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו.. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים. (שם, דף כו ע"ב)

כאמור, תוקף ונסיבות איסור ביאת השבטים זה בזה בין תקופת משה לתקופת השופטים – שונה בתכלית. ובכל זאת, הפקעת האיסור אשר יצרה יום שמחה נעשתה באמצעות דרשת הפסוק בכוחם של חכמי ישראל וראיה שמתאימה יותר לרצון ה' הכללי בתורה, אשר גובר על הצורך הזמני שגרם לאיסור.

ואכן, לדברי הירושלמי בתענית המטרה הרוחנית באחדות היתה להניח את  יסודות מלכות ישראל, על ידי מלך ישראל שאול בן קיש מבנימין.

והנה, חמישה עשר באב, כיום אחדות ישראל, בא לידי ביטוי שם בגמרא בתענית בעוד שני אופנים נוספים: הסרת הפרוסדיות (מחסומים, שומרים), כדעת עולא, שהציב ירבעם מלך ישראל בכדי למנוע את הגעת ישראל לירושלים אשר בתחום ממלכת יהודה,

עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. (דף ל ע"ב)

וזמן 'עצי הכהנים והעם' כלומר הבאת עצי המערכה שהתחלקה לתשעה זמנים בשנה, כאשר בחמשה עשר באב היה הזמן של משפחת זתוא בן יהודה יחד כהנים ולווים מצד אחד ומצד שני עם אנשים שייחוסם השבטי לא ברור

ועמהם כהנים ולויים וכל מי שטעה בשבטו. (משנה דף כו ע"א)

כפי הנראה, התורה הקדושה בהחלט מנציחה את החלוקה לשבטים אך רק בהקשר מצוות ההתנחלות בארץ ישראל, שהיא נצחית בין בחלוקת הגורל של משה והיישום של יהושע בן נון, ובין בחלוקה של הנביא יחזקאל לעתיד לבוא. אולי הסיבה לכך היא התכונה והייחודיות של חלקי הארץ השונים ושל אופי כל שבט ושבט כפי שמשתקף גם בברכות משה בפרשת וזאת הברכה אשר משבח כל שבט על פי חלקו המיוחד בארץ, וגם זאת לאחר הפסוק הפותח את הפרשיה "יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה).

לעומת זאת, אחדות השבטים והשלום בחיים החברתיים בישראל – היא עידוד ההתערות והקמת משפחות בין השבטים. זו שמחת חמשה עשר באב. שמחה מיוחדת זו שקולה לדעת רבן שמעון בן גמליאל במשנה לשמחת התשובה, התיקון וכפרת העוונות כמו ביום הכיפורים.