"בעוד ימים אחדים אני חוגג את יום הולדתי השמונים, ויהיה זה כבוד גדול עבורי אם הרב יואיל להשתתף בחגיגת יום ההולדת שלי", כך התחילה שיחת הטלפון בין מר ג'רי גרפשטיין, יהודי חם וסנטור ותיק בפרלמנט הקנדי, לבין הרב שמואל רבינוביץ', רב הכותל המערבי. הרב הציץ ביומנו וגילה כי יש לו התחייבויות קודמות ולא יוכל להגיע.
"אשמח לפחות להתברך מפי הרב בטלפון", התעקש הסנטור, "בימים אלו אני משיק מיזם עסקי ענק שהשקעתי בו המון כסף, בתחום הפצת עיתונים בסינית וביפנית, ואני זקוק לברכת שמים להצלחת הפרוייקט". הרב העניק את ברכתו ברצון, ואחר כך שאל בסקרנות: "מה פתאום דווקא עכשיו בגיל שמונים אתה מתחיל השקעות חדשות ולא פשוטות, במקום לנוח ולטייל?". כתשובה, סיפר הסנטור לרב:
כשחגגתי את יום הולדתי החמישים, עברתי משבר אישי, במרכזו שאלתי את עצמי: מה הספקתי? לאן הגעתי? חברים סביבי התעשרו, הותירו חותם, ומה אני הספקתי? דעכתי אל תוך עצמי ולא מצאתי טעם להמשיך בסדר היום שלי. אשתי שכנעה אותי לפנות אל הרבי מליובאוויטש, וכך נסעתי לניו יורק וסיפרתי לרבי מה מעיק עליי.
הרבי הרצין ושאל אותי: "מי היה המנהיג הגדול ביותר של העם היהודי?", עניתי: "משה רבינו". "ובאיזה גיל התחיל משה להנהיג את העם?", שאל הרבי. לא ידעתי את התשובה, והרבי השיב בעצמו: "בגיל שמונים". "כיצד אדם מבוגר בן שמונים לקח על עצמו משימה אדירה של הנהגת עם, ועוד עם מורכב כמו שלנו?" שאל אותי הרבי, והשיב תשובה מפעימה שלא יוצאת מהראש שלי: "משה רבינו לא הביט אף פעם אחורה. הוא לא שאל: 'מה כבר עשיתי?', הוא תמיד הביט קדימה וחשב: 'מה עוד עליי לעשות?'. ככל שאדם מסתכל קדימה ושואל את עצמו מה מוטל עליו לעשות, הוא נשאר צעיר. כשהוא מפנה את הפנים לאחור, הוא הופך להיות זקן".
* * *
פרשתנו נפתחת במילים "וילך משה". היה זה בימיו האחרונים, כשמאחוריו מאה ועשרים שנות עבודת ה' ועשיה אדירה, ודי פשוט להבין באיזו דרגה נשגבה עמד משה. ובכל זאת, במה עסק ביומו האחרון? ב"וילך" - הליכה ועליה לדרגה נעלית עוד יותר. שבת זו שלפני יום הכיפורים נקראת שבת שובה, בה יש לנו הזדמנות לעשות תשובה מתוך שמחה ועונג השבת. אין זה עניין של גיל, מקום, מצב משפחתי או כלכלי - משה רבינו לימד אותנו: כל אחד יכול להתחיל, כל אחד יכול להתקדם ולהתעלות, תמיד.
שבת שלום וגמר חתימה טובה,
הרב שמואל רסקין
בית חב"ד קרן אור בודפשט