הכתובת חקוקה בדם
הכתובת חקוקה בדם

השנה מתחילה באמצע ספטמבר, שרה גלי עטרי.

אמצע ספטמבר כבר חלף עבר לו ומחאה לגיטימית וצודקת שהחלה בקול תרועה רמה והוציאה 60,000 הורים לרחוב – להסדיר את החינוך לגיל הרך ולהעמיד לדין בלתי מתפשר מטפלות שסמכנו את ידיהן לטפל בילדינו וכשלו ופשעו וחטאו לאמון הבסיסי ביותר שנתנו להם - מתמסמסת בקול ענות  חלושה.

הבטחותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר החינוך פרץ תלויות כעת על בלימה. כרמל מעודה השתחררה למעצר בית. מי שמיטב כתבי התקשורת תיארו כשטן, כמפלצת, אימת כל הורה- תחזור בקרוב לחייה. 

נראה שמערכת המשפט ורשויות החוק מאמצות להם מבלי משים מדיניות של דלת מסתובבת. זו מדברת וזו באה, מטפלת אחת נכנסת ואחת הולכת. החוק לא התקדם לרמה יישומית, הפוליטיקאים מתווכחים בלהט תחת כל עץ רענן על כל דבר אחר חוץ מהחינוך לגיל הרך וילדי ישראל - נותרים יתומים ממענה אמיתי למצוקה בוערת בעצמותינו, ההורים המודאגים.

הקלות הבלתי נסבלת בענישה והחזרה לעבודה בטיפול בילדים מעורר פלצות. לעיתים קרובות הפרקליטות משחררת את אותן מטפלות שסרחו מחוסר ראיות או מחוסר ענין לציבור או מגיעה לעסקאות טיעון הזויות.

במאמר מוסגר אני מתירה לעצמי לשאול: איך ייתכן שחרור מחוסר עניין לציבור והרי הציבור זועק לצדק?!
הורים רבים מדווחים על התעללות בילדם, על רשלנות מקצועית נוראית עד כדי פגיעה ממשית, אך באין הוכחות ההורה אינו יכול לפרסם את שם הגן או המטפלת שמא יעבור עד דין לשון הרע והוצאת דיבה. כמה צדק כלפי מי שפשע ולעומתו כמה חוסר צדק כלפי חסרי ישע והלוא הם ילדינו הרכים.

זה קרה ביוני השנה בארגון גדול, זה קרה בקרית ביאליק, זה קרה גם במשפחתון בתל אביב וזה קורה שוב ושוב ושוב. כמה צדקו בארץ נהדרת במערכון שבו השוטר נכנס לגן ומבקש רישיון לבית קפה, דוכן מיצים, חנות קעקועים וכשמסתבר לו שזה רק גן ילדים  - נחה דעתו והוא מצטרף ליושבים במעגל? צדקו עד כדי כאב. זה יכול היה להיות מצחיק אם זה לא היה משקף מציאות עגומה ואמיתית. 

חוק הפיקוח על המעונות שעבר בימיה האחרונים של הכנסת בגרסתו הבסיסית, הוא סנונית ראשונה לעשיית סדר בבלגן. החוק מפרט דרישות בסיסיות אשר אמורות היו להיות מובנות מאליהן, ואמור היה להיכנס לתוקפו ב-1 בספטמבר 2019. החל מתאריך זה, כך קיווינו, היה על כל מפעיל מסגרת שבה שוהים 7 ילדים ומעלה לקבל אישור ראשוני עם התקיימותם של 3 תנאים: היעדר רישום פלילי לחברי וחברות הצוות המטפל, הכשרה ראשונית של 22 שעות עזרה ראשונה של הצוות ואישור על מבנה ראוי להפעלה של מסגרת לגיל הרך. תוקף הרישיון הראשוני עומד על שנה, ולאחריה יוכל המפעיל להאריכו.

אני רק מרעננת את זיכרוננו הקצר מדי: יסמין ונטה שילמה בחייה על ההפקרות בשוק הגנים הפרטיים, וחוק הפיקוח, הקרוי על שמה, היה אמור למנוע ממקרה טראגי שכזה להתרחש בשנית. אנו מצויים בשלהי ספטמבר, ומסגרות רבות אשר היו אמורות להתיישר לפי דרישות החוק עדיין מופעלות ללא מפריע. 

במדינת ישראל אין חוק, אין דין ואין דיין. הכתובת כבר לא על הקיר. היא כבר חקוקה בדם. אני שואלת את עצמי: איזה מחיר עוד נשלם לפני שנראה פה שינוי? מה עוד צריך להתרחש על מנת שהזעקה של ילדינו תשמע באמת? 

ילדים יקרים, אומנם לא הבאנו לכם את הירח וזה נראה מאד חשוך עכשיו, אבל לא נשקוט ולא ננוח עד שהצדק שלכם יצא לאור.