"דרוש כפר שלם לגדל ילד" הינו משפט מוכר שמקורו באמרה אפריקאית המתייחסת בין היתר לקשיים הרגשיים, החברתיים, הפיזיים ו"הטכניים" הכרוכים בגידול ילד ללא תמיכת הקהילה/הכפר בו הוא חי.
ניתן להניח על בסיס המשפט הנ"ל כי לילד הגדל בקהילה תומכת ישנו רשת של מערכות יחסים עם מבוגרים משמעותיים סביבו (לאו דווקא הוריו הביולוגים), אשר עוזרים לו, ולהוריו - לממש את הפוטנציאל הגלום בו.
בימינו, "דרושה חצי משכורת חודשית לגדל ילד", אך האם זה מספיק?
המציאות הישראלית השתנתה מקצה לקצה בעשורים האחרונים ואמהות רבות יצאו לשוק העבודה (ובצדק!). התפקיד שהיה באחריותן הבלעדית לאורך שנים - גידול הילד בשנותיו הראשונות - קיבל תפנית חדה, ועבר ל"אחריות" המדינה באופן לא רשמי.
הכלתה והתחלתה של מדיניות חברתית וכלכלית (מבורכת) בראשית שנות ה-70 אשר עודדה נשים רבות לצאת לשוק העבודה, לפתח קריירה, ולקחת חלק פעיל בעולמם (הכמעט בלעדי) של הגברים – נחלה הצלחה רבה. הצלחה כה רבה עד כדי יצירת ריק מסוכן עבור ילדי ישראל ב-1000 הימים הראשונים של חייהם. עמותות כגון וי"צו ונעמ"ת קיבלו על עצמן את המשימה של שמירה (או במילים פחות מכובסות - אחסון) על הילדים הרכים של אותן אמהות אמיצות וחלוציות.
אותן עמותות מהוות דוגמא חיה לקריסה המתמדת של מסגרות באחריות המדינה בשנים האחרונות אשר אינן יכולות להיענות לביקוש העצום למסגרות חינוכיות מפוקחות, איכותיות (גם על זה אפשר להתווכח) ומסובסדות לילדים בגילאי לידה עד שלוש.
זהו בדיוק הריק המסוכן שכיום נמצאים בו כ- 75% מילדי ישראל בגילאי 0-3, אשר נמצאים בכל יום, שעות רבות במסגרות לא מפוקחות, בעלות יחס מטפלת-ילד מהגבוהים בעולם, במבנים לא ראויים ומעסיקות מטפלות ללא הכשרה (במקרה הטוב).
חוויות הילד בשנות חייו הראשונות הן קריטיות לעתיד החברה כולה!
בגיל שלוש שנים מוחו של הפעוט מגיע לכמעט 90 אחוזים מגודלו הבוגר, בהם הוא יוצר כ-1000 טריליון קשרים (סינפסות). בשנים אלו המוח רגיש במיוחד לגירויים חיצונים ולחוויות סביבתיות אשר יכולות להשאיר חותם מתמשך על ארכיטקטורת המוח שלו. אותם קשרים מוחיים מושפעים אדוקות מהקשרים האנושיים בסביבת הפעוט.
כלומר, סביבה עשירה במערכות יחסים בריאות ועקביות עם מבוגרים משמעותיים לילד בשנות חייו הראשונות (הורה/מטפלת/גננת/קרוב משפחה) תניח יסודות מוחיים חזקים להתפתחות מיומנויות עתידות, להצלחה אקדמית ולבריאותו הפיזית והנפשית בהווה ובעתיד.
המדינה, העיר, השכונה והקהילה בה אנו חיים תרווחנה או תפסדנה כתלות בהשקעה שלנו בסביבה ובקשרים שאנו יכולים לייצר לילדים שלנו בגילאים הרכים. האם שיח אלים ומתמשך על מצלמות, מטפלות מתעללות והארכת "חופשת" לידה זה מספיק? עלינו לחשוב כיצד אנו יכולים להשפיע על הסביבה של ילדנו ברמה היומיומית ולא לחכות (רק) למוצא פיהן של וועדות שונות. עלינו להיות מוערבים במסגרת החינוכית של הילד, להעשיר את סביבתו הביתית באינטראקציות הדדיות איכותיות של משחק, שיח והבעת אהבה וחיבה.
עלינו גם להשפיע ברמה המקומית על מקומות עבודה לאפשר ימי עבודה קצרים (בעיקר לגברים) על מנת לחלוק "בנטל" ולאפשר לילדנו להיות עם המבוגרים המשמעותיים להם יותר משעה ביום לאורך השבוע.
עלינו אף למצוא פתרונות יצירתיים ברמת הקהילה כגון גני הורים משותפים, מפגשים קהילתיים לתמיכה הורית וחברתית לאמהות (ובתקווה גם לאבות) אשר נמצאות עם ילדם בבית לאורך היום. עלינו בעיקר לנסות לחזור ולחיות ב"כפרים" קטנים, להיעזר בסביבתנו ולהבין שאם אנו לא רוצים לפגוש במשבר הרבה יותר חמור בעוד 15 שנה – עלינו להשקיע בילדינו עכשיו. וזו אחריותנו הבלעדית.