הפולקלור היהודי מחבב מאוד את הסצנה שהתרחשה בעיירותיה של רוסיה בראשית המאה התשע עשרה, כאשר צבאותיו של נפוליאון שטפו את האימפריה הרוסית.
באותם ימים נהגו החסידים להתכנס בין מנחה למעריב בשטיבלים הקטנים ולדון בלהט ובהתלהבות בשאלת המהלכים הצבאיים והמדיניים שעל נפוליאון לבצע. סיפור "החסידים ונפוליאון" הפך למשל לסיטואציות שחזרו מאז המאה התשע עשרה לא פעם ולא פעמיים שבמסגרתם אנשים שאין להם יד ורגל בתחומים מורכבים, מייעצים לעוסקים בתחום, בידענות חסרת כל היסוס, מה עליהם לעשות בדיוק ומתי.
"החסידים המייעצים" קיימים כמובן גם כיום. המציאות המביכה והמשעשעת שלפיה כל רב"ט במילואים או נער בגיל העשרה שלא ראה נשק מימיו, מייעצים למפקדים ולאנשי המודיעין כיצד להתמודד עם סוגיה מורכבת מאין כמותה מבחינה צבאית ומדינית, מתקיימת כל העת מעל גבי הרשתות החברתיות.
במערכה הנוכחית ברור שעדיף קולם של הבורים, על להגם ופטפוטיהם של אדריכלי אוסלו וההתנתקות, שבחוצפתם ממשיכים להשיא עצות, למרות שהם אלו שהביאונו עד הלום, אבל עדיין, דומה שרצויה מעט יותר ענווה מאלו שאינם מצויים בתחום ואינם מכירים לעומק את הסוגיות הכרוכות בו.
ובכל זאת, דומה שבסוגיית עזה המדממת, השאלה המרכזית בעיקרה ממש אינה רק צבאית או מדינית, אלא שאלה ערכית וקיומית שבה "גם החסידים יכולים לייעץ לנפוליאון".
השאלה היא כמובן שאלת "טוהר הנשק", וסוגיית הפגיעה בבלתי מעורבים. העובדות ידועות. מערך הטרור בעזה מתבסס על הסתתרות בתוך אוכלוסייה אזרחית. הפגיעה בו ובראשיו, גם אחרי היכולת הכירוגית המדהימה שפיתחו זרועות הביטחון, הינה מצומצמת ביותר במידה ורוצים להימנע מפגיעה באוכלוסייה מסביב.
במבצע עופרת יצוקה, המוצלח שבמבצעים בחזית עזה עד היום, ידו של צה"ל הייתה יחסית קלה על ההדק בהקשר זה, והתוצאות היו בהתאם: מספר אבידות מצומצם לכוחותינו ופגיעה קשה ודרמטית באויב. דו"ח גולדסטון השקרי שהפיק האו"ם לאחר המבצע שהאשים את ישראל בפשעי מלחמה, נדחה בבוז באופן רשמי בידי ישראל, אבל בפועל השפיע על הקוד האתי של צה"ל לאין ערוך-והתוצאות בהתאם.
מהלכים משמעותיים ברצועה שאינם כרוכים באבידות כבדות לכוחותינו חלילה, כרוכים בפגיעה קשה באוכלוסייה. הדרג המדיני והצבאי (והמשפטי-שתכופות הוא הקובע כידוע) אינם מוכנים למהלך מסוג זה, ואת תוצאת הדשדוש אנו רואים וחווים מדי כמה שבועות. הסוגיה כמובן אינה פשוטה, טוב שהעולם לא נמצא כיום בתקופת מלחמת העולם השנייה שבה בעלות הברית החריבו מדי לילה בפצצות תבערה את ערי גרמניה, וגרמו למותם של רבבות נשים וילדים בלי הנד עפעף, אבל הקיצוניות ההפוכה של הפעילות הכירוגית כערך עליון, שפשטה במערב, מסוכנת לא פחות.
בסוגיה זו דומה שגם "לחסידים מותר לייעץ לנפוליאון". בני תורה שלמדו לעומק את סוגיית בני יעקב שפגעו בכלל אנשי שכם לאחר אונס דינה, את שאלת דין רודף במלחמה, את מעשיו של המלך דוד כמו גם את העובדה שמלכי ישראל מתוארים כמלכי חסד, יכולים וצריכים להביע את דעתם בסוגיה ללא מורא וללא התבטלות בפני "המומחים".
השאלה היא עקרונית ולא תלוית ניתוח המציאות, ודעתם אינה חשובה פחות מזה של משפטן שעבר קורס בדיני המשפט הבינלאומי או בפילוסופיה של המוסר. סביר שגם ה-coomone sense של הציבור הפשוט שמכיר וחווה את תחושת "הקם להרגך השכם להורגו", מבלי להתפלפל, חשוב לא פחות מאשר קצין מהולל המכיר את כל הוראות הפתיחה באש על כל דקדוקיהם על בוריים.
את שאלת ההחלטה האופרטיבית בשטח לנוכח מציאות מורכבת ודינמית נשאיר למומחים, בשאלה העקרונית והמשמעותית, שממנה נגזרות ההחלטות בשטח, מותר גם ל"חסידים" להשמיע קול. לעיתים קולם צלול והגיוני יותר מאשר מומחי הצבא אתיקה והמשפט.
ופשוטי עם ומומחים, קצינים וטוראים בוודאי שיכולים כולם כאחד להסכים בצורך לתפילה לשלום והצלחת חיילי צה"ל ואזרחי הדרום, ולהתפלל יחדיו על מנהיגי ישראל "שלח אורך ואמיתך לראשיה שריה ויועציה".