כנסת כמאפיה
כנסת כמאפיה

יום, במהדורת החדשות, היה דיווח על הסגרתה של גברת אחת, מהמגזר החרדי, לאוסטרליה. עניין פלילי משפטי בלבד. השר האוסטרלי נשאל לתגובתו על פעילותו של סגן שר הבריאות שלנו, הרב ליצמן, בעניין הזה. (על פי הדיווחים סגן השר מתנגד להסגרה ופעיל כדי למנוע אותה).

השר הזר הגיב עניינית והגיונית שאין לו מגעים עם האיש המדובר. התביעה שלהם היא לישראל להסגיר את הגברת למשפט. ומה שקורה כאן הוא עניינה הפנימי של מדינת ישראל. ליצמן הוא לא בר השיח שלו. תשובה עניינית, מנומסת. ובעיקר נכונה מאוד.

מה הקשר?

חוצפתה של כחול- לבן שהוחרפה עוד בימים האחרונים. הם דורשים שנתניהו יוותר על החסינות שלו. האם זה חוקי? לא. האם זה נוגע להקמת הממשלה בכלל? – על פי החוק לא. אלו שני נושאים נפרדים. אבל הם דורשים. דרישה שהיא יותר תעמולת בחירות לעתיד, מאשר עניינית. למה שלא ידרשו ממנו לעמוד על הראש ולנפנף באוזניים? ואולי שיצא לרחובה של עיר מרוח בזפת ומעוטר בנוצות? ואז הם ייאותו – אולי, אולי- לסגור אתו עסקה על הממשלה הקרובה.

אז למה בעצם הם רוצים שיוותר על זכויותיו ועל מה שמגיע לו לפי החוק? כי החוק לא מעניין אותם. להם יש את החוקים שלהם. כך הם רוצים שזה יהיה. זה מזכיר יותר שיטות של סחיטה מבית היוצר של המאפיה, מאשר פרלמנטריזם הגון וישר. והרי החוק והציות לו הוא הבסיס היחיד, לכאורה, שיכול לשמש מנשא לציבור החלוק כל כך. ואת זה אתם מנתצים? 

ואם נזכור את האיתרוג – אגב, מונח מעולם המצוות ביהדות. לחוששי ההדתה- של שרון, את זכות השתיקה של יו"ר קודם של העבודה, את סימני השאלה לגבי יו"ר אחר של העבודה בנוגע למסמך הרפז העלום והמטריד על האנשים המעורבים, אז אין פה חיפוש צדק טהור. רק הצגות. ואגב כך, נתבשרנו על פתיחת חקירה על מעשיו של ראש רשימה אחר. האומנם כדאי להסתכן בעוד מערכת חקירות של בכיר? ואולי נחכה עד לסוף החקירה בטרם יכהן בתפקיד ציבורי? 

אנחנו כבר יודעים שבכנסת אין חברים. לא בין סיעות ומפלגות ואפילו לא בתוכן פנימה, בין אלו הקרויים חברי המפלגה. אין רעות (בצירה) ואין ידידות אמתית בין נציגי העם שיושבים במליאת הכנסת. קרקס בהחלט כן. כמו הגילוח הפומבי של שפמו של הראש- לשעבר, וגם הנוכחי- של מפלגת העבודה. הצגות, יש בלי סוף. וגם עכשיו, אחרי שתי מערכות בחירות ובפתחה של השלישית, נבחרי (?) העם אינם מסוגלים להתיישב יחדיו ולהגיע להבנות.

מה הם יעשו, כל החכמים האלו, למול נשיאי עולם, ובעיקר נגד שונאינו המוכרזים? איך הם יהיו מסוגלים לנהל מדינה בה יש 3 מיליון ראשי ממשלה (כדברי גולדה מאיר) ואולי היום כבר שמונה מיליון כאלו? ועדי עובדים יקרקסו אותם, פקידים- לא רק בפרקליטות- יסובבו אותם כרצונם.

והנזקים. הולכים ונערמים מדי יום. במאבק הזה אין מגבלות. סודות מדינה מושלכים לפתחם של אויבים. כל אחד יודע עכשיו למה צריך צוללות, כמה יש, ומה התפקיד שלהן. כבר לא צריך להתאמץ כדי לדעת הרבה מאוד על מה שהיה נסתר. במלחמה על הכיסא, הכול מותר. אנשים שמתפארים בזחילתם בבוץ, מוכיחים שהם יודעים גם להשליך אותו על עמיתים לשעבר. עמיתים לעבודה. כי החברות מזמן התחלפה בשנאה ארסית. די, אנשים, די. 

האם אתם, שם בכנסת, אינכם רוצים להציל את מה שאולי נותר מכבודכם הרמוס עד עפר?

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו