מי שמופתע מתוצאות מבחני הפיזה האחרונים כנראה לא עקב אחר התרעותיו החוזרות ונשנות של מבקר המדינה, שהצביע בעבר על העמקת הפערים הלימודיים בין תלמידי ישראל ושיקף בעיה מדאיגה: למרות הגידול בתקציב החינוך, תמונת המצב המוצגת למקבלי ההחלטות חלקית וחסרה, ואינה מאפשרת להם להקצות משאבים להפעלת מערכת החינוך באופן מושכל, יעיל ושוויוני, לצורך השגת יעדים בהתאם למדיניות הממשלה .

כמו תמיד במדינת ישראל, שורש הבעיה הוא החשיבה לטווח קצר ולא לטווח הארוך. כל שר חינוך, יו"ר ועדת כספים, ראש עיר וכלל נבחרי הציבור אשר יכולים לשנות ולגוון את תקציב משרד החינוך, יודעים שיחזיקו בתפקידם תקופה קצרה ועליהם להציג לציבור ששלח אותם הישגים מהירים, גם אם הם קצרי מועד.

הם יעשו זאת גם אם התקציב שיקצו יהיה עניין חד פעמי ולא יקובע בבסיס התקציב.

ההקצאה לתלמיד בישראל נמוכה מההקצאה הממוצעת ב OECD גם במונחים אבסולוטיים בדולרים מתוקנים ליחס כח הקניה וגם במונחים יחסיים באחוזים מהתמ"ג לנפש. ניתן לומר כי הקשר הסיבתי החיובי בין תוספת השקעה בחינוך לבין שיפור ההישגים, שנמצא במחקרים עכשוויים, עדיין לא בא לידי ביטוי בישראל בשל שתי סיבות מרכזיות: גודל ההקצאה נמוך בהשוואה ואופן ההקצאה ראוי לבחינה מחודשת.

לכן יש לבנות מנגנון ונוסחה המקדמים שיפור שיוכל להגיע לכל אותם מגזרים שבדרך כלל אינם נהנים מתקציבים גדולים. עליהם לדרוש לקבל שוויון מלא כמו כל אזרח ואזרח, ומדינת ישראל מצידה חייבת לשנות גישה ולהשקיע בכל המגזרים בצורה שווה.

בעיה נוספת היא מעמד מקצוע ההוראה בישראל. יש לשפר דרמטית את מעמד המורה ואת שכרו, ובאותה מידה להעלות את רף דרישות הקבלה ללימודי חינוך באקדמיה. אם בעבר ניתן היה למצוא מורים שהתנדבו להעתיק את מגוריהם לפריפריה וחשו סיפוק ואף זכות בתרומתם לחברה, הרי שכיום יש צורך ללוות זאת בתגמול כספי. לכן, כמו שניתן מענק כספי לרופאים אשר מוכנים להעתיק את מקום מגוריהם ולעבוד בפריפריה, כך נדרש לתת תמריץ כספי למורים שהוכיחו הצלחה בעבודתם החינוכית בפריפריה הגיאוגרפית או הדמוגרפית.

שינוי מעמד המורה ושיפור איכות הלימודים כרוכים בתהליך ארוך, שלא יסתיים ביום אחד. הן מקבלי ההחלטות והן אזרחי ישראל חייבים לשנות גישה: על הפוליטיקאים להשקיע לטווח הארוך ולאו דווקא לקצור רווח פוליטי מיידי, ועל הציבור כולו להמתין בסבלנות עד שניצני השינוי יתחילו להיות מורגשים.

עוד יגיע היום שמחנך יהיה מקצוע מבוקש בישראל, לא רק ערכית אלא גם כלכלית, כפי שאמר ועשה ד"ר יאנוש קורצ'אק: "הדואג לימים - זורע חיטים, הדואג לשנים - נוטע עצים, הדואג לדורות - מחנך ילדים."