שלוש תזכורות לתקופה הקרובה
שלוש תזכורות לתקופה הקרובה

· אנחנו קובעים את המינון. יש בחירות. את העובדה הזאת, לצערנו, לא נוכל לשנות. אבל כן נוכל לקבוע את הווליום ואת הנפח. כל אחד לבד, כצרכן תקשורת, וכולנו כיצרני תקשורת (והרי כמעט כל ישראלי הוא היום עיתונאי פעיל שמייצר ומשתף תוכן).

אנחנו מחליטים אם לעלות שוב על רכבת ההרים הזו, של ספינים יומיים, סרטונים, העלבות, סקרים חסרי משמעות, הערכות, אוויר חם. אפשר למשל להצטרף לבחירות רק לקראת הסוף, אין באמת טעם בכל מריחת הזמן הקרובה, אפשר לעקוב ולהתעדכן בשבוע האחרון. אפשר לבחור לסקר עוד דברים, לטפל בשאלות מהותיות יותר, ובכלל, אפשר גם לשמוע איזה שיר טוב.

· מסתכלים עלינו. אף פעם לא ראיתי בחירות ישראליות מבחוץ. זה תמיד נראה לי משחק פנימי שלנו, שבו כולנו מבינים שזה רק משחק, רק קמפיין בחירות. אבל אני פוגשת השנה הרבה קהילות יהודיות בארצות הברית. בכל קמפוס, בית ספר או פדרציה, השאלה חוזרת על עצמה: "מה קורה אתכם שם, בישראל? מה אתם רוצים?".

בכל פעם מרימים גבה בארצות הברית בגלל משהו אחר, עניין כלשהו שמאבד פרופורציה והקשר ברגע שהוא מדווח בחו"ל.

קשה להגזים בעוצמת הנזק שמחוללות ההתבטאויות של יאיר גולן, למשל, שמזהה אצלנו תהליכים נאציים. פעם אחר פעם, בסוף הרצאה שלי, מישהו בקהל מרים יד ושואל בהיסוס: "יש אצלכם קצינים שטוענים שמה שקורה בשטחים הוא התחלה של נאציזם...". שימו לב באיזו מהירות הופך גולן היחיד ל"קצינים", לתופעה, לטרנד. כאילו כבר יש מחלוקת בחברה הישראלית – האם אנחנו נאצים או לא? זו רק דוגמה. יש לי הרגשה שבחודשים הקרובים יהיו עוד רבות.

· הכול אישי. את הפוסט של ליברמן נגד נתניהו, מיום רביעי בבוקר, צריך היה לשלוח לפסיכולוג, לא לכתבים הפוליטיים. לא צריך להתאמץ כדי לגלות בין השורות את הפגיעה האמוציונלית, את הנקמה, את העצבים. זה נכון גם בנוגע ליחסים של ליברמן עם דרעי, חברו הטוב.

הם הרי ידעו לשתף פעולה היטב, תמיד. לריב ולהשלים, לחלוק ולהתפשר. זה שיעור עגום על חולשתנו כבני אנוש, על חוסר היכולת לראות משהו מעבר לאגו שלנו. אין לי מושג מה קרה שם, במשולש איווט-ביבי-אריה, אבל עצוב לראות איך משהו אישי כל כך הופך למשהו לאומי כל כך. 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו