זה צריך לקרות כבר היום: שר המשפטים צריך למנות מ"מ פרקליט מדינה לפי טעמו – ולא לפי הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה.
זאת הפררוגטיבה של אמיר אוחנה - והוא צריך למלא אותה בתוכן. גם כדי להראות לכל מערכת אכיפת החוק שהיא לא יכולה לתלות תקוות ב"כניעה" של בנימין נתניהו. לא מן הזווית הזאת תבוא לה הישועה. היא תצטרך לאכול את מה שהיא בישלה; את כתב האישום המופרך, המלא בחורים משפטיים והחסר יושרה מינימלית של מי שעומד מאחוריו.
כך או אחרת, את הספין המלוכלך הזה, שלפיו אם בנימין נתניהו יבקש חנינה תמורת פרישה מן החיים הציבוריים, תהיה לכך תמיכה ציבורית, העלה אביגדור ליברמן; והדברים לא נאמרו בתום לב. הכוונה היא , כמובן, לשדר לציבור הרחב, שאין טעם להצביע בעד מי שממילא לא יוכל לשמש ראש ממשלה ( לאחר חנינה של הנשיא....).
בד בבד, ליברמן אף טען שהוא, כחבר כנסת, יתמוך בכך; ואני קובע בזה שאין באמירה זאת, העולה מתוך ביב השופכין של האיש הזה, כל ממש. קודם כל, בגלל שבנושא החנינות אין לחברי הכנסת כל נגיעה – וליברמן בוודאי יודע את זה, כמי שטבל כל חייו בחקירות פליליות.
בניגוד לבקשות לאי-הסרת החסינות שבהן עוסקת ועדת הכנסת - ואחר כך מליאת הכנסת - בבקשות חנינה עוסקים רק שר המשפטים ונשיא המדינה. מחלקת החנינות במשרד המשפטים מחווה את דעתה ואחר כך שר המשפטים ממליץ – או שלא ממליץ. הנשיא רשאי לקבל את ההמלצה או לדחות אותה – ובגלל מעמדו המיוחד בית המשפט העליון לא נוטה להתערב בהחלטות הנשיא.
הייתי יכול להמשיך בתיאור המצב המשפטי - וגם לנסות ולהסביר מדוע הספין הזה נועד, אולי, גם לשרת את פרקליטות המדינה - אולם אינני עוסק בכך בגלל סיבה אחת ויחידה: בנימין נתניהו אפילו לא שוקל, כך אני מעריך, את האפשרות ללכת בדרך הזאת. הוא קורץ מחומר אחר לגמרי. כמו אביו-מולידו, פרופ' בנציון נתניהו, מי שיצק מים, בזמנו, על ידיו של זאב ז'בוטינסקי, הוא אינו יודע כניעה מה היא. כל ימיו הוא לחם, כמו אביו וכמו מורו ורבו של אביו, באליטות המזויפות שאינן מרפות ממוקדי הכוח חרף היותן מיעוט שבמיעוט בקרב העם היהודי.
ועוד דבר - והוא חשוב יותר מן הזווית האישית - בנימין נתניהו איננו אדם פרטי. הוא עומד בראש מחנה עצום. לכן, כניעה שלו בפני הרשויות המתיימרות לאכוף את החוק, אלה שרודפות אותו ללא הרף מאז שהוא נכנס לחיים הציבוריים, מתוך ידיעה שאין דרכים לגיטימיות להביסו בבחירות, איננה באה בחשבון. היא עלולה להביא לקריסה, חלילה, של כל "המחנה" על כל ערכיו ועמדותיו.
עלייה לשלטון של המחנה האחר, פירושה, לא ספק, ויתור על חלקים במולדת ההיסטורית של העם היהודי תמורה מאומה; אולי, תמורת פיסת נייר שאין מאחוריה דבר. רק הבטחות נבובות; כמו שהיה בימי אוסלו העלובים. ערפאת "הכיר", כביכול, במדינה היהודית ובד בבד הוא הצהיר בערבית שמדובר רק ב"פסק זמן" ושהמטרה היא כיבוש כל ארץ ישראל המערבית לטובת הקמתה של חליפות איסלמית על חורבותיה של מדינת ישראל.
מכאן האמונה הגדולה שלי במי שעומד בראש המחנה הלאומי. הוא יודע את המשמעות של הכניעה לכל מבקשי רעתו. הוא מאמין בחפותו – וצריך להודות שאמונה זאת איננה נטולת יסוד. התעמקות במה שמכונה "כתב האישום" מגלה עד מהרה שבשניים מתוך שלושת האישומים מסתפקת פרקליטות המדינה בטיעון שבנימין נתניהו "הפר אמונים", אמירה נבובה הסותרת כללי יסוד המקובלים בכל חברה מערבית, בעוד שבאישום השלישי נקבע שהתקיימו יחסי "תן וקח"; המילה שוחד לא מופיעה בו. רק אמירה מעורפלת זאת. גם על "הסכם" לא מדובר שם. רק על "הבנות".
ושוב, יכולתי להרחיב גם בעניין זה - אבל אינני עושה זאת. למעשה, כל מה שרציתי לומר הוא שהבחירות הבאות עלינו לטובה, להערכתי, יסתיימו בניצחון גדול. תהיה התעשתות-רבתי במחנה הימין. היציאה לקלפיות תהיה מלאה – והכול יבוא על מקומו בשלום. תהיה לנו ממשלה נפלאה.לטובת עם ישראל.