הסוף היה ידוע מראש. שנים רבות מקפידה ישראל על דיני "טוהר הנשק" יותר מכל מדינה מערבית אחרת.
שנים רבות, בכל פעם שגואה הביקורת הציבורית על מעורבות בג"ץ אנו שומעים על חשיבותו "כשכפ"ץ על צה"ל מפני בית המשפט בהאג".
שנים רבות, יושבים אנשי פרקליטות צבאית מלאי כוונות טובות, "בבור" בימי לחימה ומבצעים, ומחליטים און –ליין האם הפעילות הצבאית עומדת בכל הכללים המחמירים של דיני המלחמה והמשפט הבין לאומי, ואחרי הכל מגיעים אבירי זכויות האדם מהאג, ומודיעים שבכוונתם להעמיד לדין כל חייל, פקיד, ומתיישב שהיה מעורב ב"פשעי המלחמה" בעזה וביהודה בשומרון.
עם מתקפת זכויות האדם המתרגשת מפעם לפעם על מדינת ישראל ניתן להתמודד בשתי דרכים. הראשונה, היא ללמוד לעומק את השיח המשפטי והאתי המעודכן ביותר בתחום המשפט הבינלאומי, לפעול על פיו, להתפלפל על כל תג וסעיף, ולקוות שאבירי משפט המלחמה, יעדיפו משם מה להעדיף את עמדת ישראל "החזקה והכובשת" על פני הפלשתינאים החלשים והאומללים.
משפטנים ישראלים מבריקים הקדישו את מיטב ימיהם לכתיבת תיאוריות מבריקות בתחום. הוראות פתיחה באש דרקוניות שנועדו לענות לגחמות המעודכנות ביותר מבית המדרש הבינלאומי הטילו עוד כבלים ועוד כבלים על ידי צה"ל ושלחו לא פעם לוחמים מסורים לעינוי דין ולכלא, ההרתעה הישראלית באזורים מסוימים בארץ הפכה לבדיחה עצובה ומיגנה את עצמה לדעת בשל חוסר היכולת להפעיל את הצבא במלוא כוחו, ואחרי הכל-מעיזים התובעים והשופטים בהאג, שברובם מגיעים בעצמם ממדינות שזכויות אדם ולו בהגדרה הבסיסית, אינם בדיוק נר לרגלם, לבא ולהאשים אותנו בפשעי מלחמה.
האפשרות השנייה היא להבין שלדת זכויות האדם, שהפכה להיות הדת המרכזית של המערב בעשורים האחרונים, ישנן מלבד עצם החיוב שבה שתי השלכות בעייתיות. הראשונה היא כמובן האנטישמיות. אין ספק שאם בעבר חגגו שונאי ישראל באמצעות טיעונים הזויים מתחום הדת או המדע, הרי בימינו, כפי שהבהיר בזמנו במסה מרתקת הרב יונתן זקס, הפכו טיעונים מתחום זכויות האדם ופשעי המלחמה המוטחים בישראל בלי שום הצדקה וללא קנה מידה, לביטוי מובהק של שנאת ישראל ואנטישמיות. מול אנטישמיות כידוע שום טיעון לוגי או פילוסופי מרהיב ככל שיהיה לא יסייע.
השלכה בעייתית רחבה יותר, קשורה להתייחסות הכללית של משפטני זכויות האדם לעימותים צבאיים של בני אור מול בני חושך. המעיין בכתביו של ג'ון רולס, גדול הפילוסופים של הליברליזם בעשורים האחרונים, אינו יכול שלא להודות להקב"ה שכתביו לא עמדו בפני מנהיגי בעלות הברית בשנות הארבעים. אליבא דרולס, גם בעימותים טוטליים נוסח מלחמת העולם השנייה, אסור לצבאות המודרכים על ידי עקרונות המוסר לעשות הכל כדי לא לפגוע יתר על המידה באזרחים. . סביר להניח שאם צ'רצ'יל ורוזוולט היו שומעים לדבריו היינו היום חיים (או חלילה סביר שלא..) תחת דגל צלב הקרס.
הבנה שאין מה לנסות לרצות או לשדל את כוהני זכויות האדם, חייבת להביא למדיניות ישראלית אחרת. אולי יש מקום לשתדלנות ופלפולים בימים של ממשל שמאלני בוושינגטון, בהם חוסר הגיבוי עלול להביא את ישראל לבידוד מדיני. בימים בהם הממשל האמריקאי עוקף את ממשלת ישראל מימין, ומנהיגו מתייחס בוולגריות חביבה ומוצדקת לכל הקשור בדיני המשפט הבינלאומי, אין שום סיבה להמשיך ולרקוד לצלילי החלילים מהאג.
תפיסה ישרה, ישירה וברורה, העומדת מאחורי זכותה של ישראל להגן על עצמה, ובטוחה בעצמה בכך שהיא נאמנת לזכויות האדם יותר מכל מבקריה, עשויה להועיל הרבה יותר מהגישה הנוכחית בה אנו חווים את תחושת "גם אכל, גם לקה, גם שילם".