האדרת נשים
אורח חיינו בתור יהודים מותנה במחוייבות לחיי תורה ובשמירת ההלכה. לעיתים קרובות המחוייבות הזו יוצרת תחושת מחנק כבד. התשוקה לגעת ולהרגיש מה שיש "שם", בעולם שמעבר – לא מרפה.
הנפש קוראת לנו לא-פעם לצאת, לפגוש את העולם הגדול שמחכה לנו אם רק נחצה את הקו, נשחרר את העוגן, נשליך מעלינו את כובד המלבוש היהודי המחייב ונפליג לארצות החופש.
הדיאלוג מול המגבלות ההלכתיות הוא תמיד מייסר וכאוב, אבל כשמניחים לרגע להתנגשות המתוסכלת בגבולות, ולא עסוקים באמירות מתחכמות או מקנטרות, בפחד מהדתה או בבריחה מהמסורת – מגלים שבפנים, בתוך הגבולות, יש אוצרות גדולים!
אחד התחומים הכי בוערים שקשור ישירות למגבלות שיוצרים החיים הדתיים הוא מעמד האישה.
אירועי ההלל העכשווים לדמות האישה ולהוכחת כוחה תמיד מעמידים את המודל הנשי המודרני בעמדה של תחרות והישגיות. תמיד לעומת, אל מול, או בהשוואה לכוח הגברי: המדענית המצליחה, הספורטאית שכבשה את המדליה, הרופאה עם השיטה החדשנית, ואפילו המחנכת המשקיעה והאוהבת אבל דווקא זו שקיבלה את פרס המורה המצטיינת ובדרך כלל לא זו שבחרה להוריד משרה כדי להתפנות יותר לגידול הילדים בבית.
אל מול הקולות התובעים בגסות ובפטרונות מסויימת לבסס את מעמד האישה כשהיא תמיד לעומתית מול ההישגים של העולם הגברי אנחנו מבקשים לומר: יש דרכי ביטוי נוספות לכבד את האישה, את מהותה ואת כוחה המיוחד.
פמיניזם לא חייב להיות לוחמני ונשכני, לא חייב להתחרות או להנמיך את הצד השני, אלא יכול להיות תהליך מבורך כשהוא מתבטא באופן עדין ומכבד, ומחובר למסורת ולהלכה.
יום האישה הוא לא המצאה מודרנית. במסורת היהודית היה חג נשי, כעין יום האישה הקדום, שהעלה על נס את העוצמה והחוכמה נשית. בחג הזה, בניגוד לחגים אחרים במעגל השנה, הנשים לא עבדו במטבח והגישו לגברים החוגגים בסלון אלא התרווחו בעצמן על הכורסאות.
אימהות וילדות, נערות וקשישות חגגו יחדו את החיים, את הנשיות המתפעמת והיוצרת ואת האחווה הנשית: בירכו את המאורסות לקראת חתונתן, נתנו כבוד ויקר לרווקות, ביקשו סליחה אחת מרעותה, הגישו משלוחי-מנות, שרו ורקדו, סיפרו את סיפורי ההיסטוריה הנשית המפוארת. ערב של העצמה נשית.
בעבר החג נחגג אמנם בקהילות צפון אפריקה ובעיקר בקרב העדה הג'רבאית, אך אין מתאימה יותר מאשר תקופת קיבוץ גלויות בה אנו חיים להחיות ולעורר מנהגים קדומים מבורכים, לשמר ולבסס אותם במסורת הלאומית למען הדורות הבאים שיגדלו רק בישראל.
דווקא בחודש כסלו - הזמן הכי חשוך במעגל השנה, ראוי להתגלות ולהתפרסם כוחו של מבט נשי מעמיק המסוגל לעטוף גרעין קטן ברחמים ולהצמיח מתוכו חיים אפילו באפילה הגדולה ביותר.
אני מזמינה את כל נשות ישראל להעיר מחדש את כוחו של השבט הנשי, את עוצמת היחד והאחווה הנשית. לא לעומת, לא כנגד, אלא מצד עצמיותנו הייחודית והמבורכת שעשאנו כרצונו.
*******************************************************************************************
עיד אל בנאת (חג הבנות) יחול השנה במוצ"ש חנוכה, ר"ח טבת כמקובל במסורת.