ילדינו אוהבים עד היום ללגלג עלינו, שואלים בתמימות מעושה: "אבאמא – איפה אתם תרצו לגור כשתהיו גדולים"? שאלה זו לא נולדה, כמובן, בחלל ריק - היא באה על רקע הדיונים הבלתי-פוסקים שלנו והלבטים האין-סופיים לגבי המקום אליו נרצה לקשור את עתידנו.
כשעניתי בפשטות "ילדים יקרים, עתידנו עוד לפנינו, אז למה למהר עם החלטות גורליות?" הוסיף בעלי הצעיר בשנים: "ממילא חיי העולם הזה הם זמניים, אז מה זה משנה"? הוא החליט שבמקום כל הדיונים המיותרים על בית משלנו – ראוי שנקנה חלקה משפחתית בבית העלמין במושב יסודות, שם קבורים זקני המשפחה. "זאת תהיה ההשקעה הכי משתלמת והכי שימושית, תאמינו לי!"...
ואז ממשיכים הדיונים על המשמעות של קביעת יתד בארץ ישראל הקדושה. גרנו בישוב תורני במרכז הארץ ממש, סמוך לישיבה גבוהה ולקרית חינוך תורנית ו"סטרילית" מבחינה רוחנית. בשביל המצפון, וכדי שיהיה לנו מה להשיב בעולם הבא כשנישאל 'איך גרתם במרכז הארץ בתוך ישוב תורני, ללא שליחות' - התחברנו לישוב נצרים [יבנה ויכונן]. הגענו בקביעות לישוב בסופי שבוע, כשאני משמשת כרופאה בהתנדבות ובעלי כרב זמני. תרמנו שם ככל יכולתנו.
והנה יום אחד בתי הגדולה מודיעה לי שהם עוברים מהחצר היהודית הסמוכה לשער שכם בה גרו שלוש שנים - לגרעין תורני ברמת השרון. נדהמתי. לזה לא ציפיתי. גידלנו אותה באווירה הסטרילית של ישיבת שעלבים, וכמו שבעלי היה אומר תמיד-"הפרחים הכי יפים גדלים בחממות". וגם החתן גדל בבית תורני בעצמונה.
ואז שאלתי: "יקירתי, אם לעבור - אז אולי לישוב ביש"ע, אבל למה לעיר במרכז הארץ? נשגב מבינתי". והיא השיבה בחיוך: "אמאלה, את לא חשה את רחשי הדור. לצד החשיבות של ההתיישבות ביש"ע - הגיע העת להתנחל בלבבות!"... אני לא משתכנעת.
גדלתי בשכונת נווה-אביבים ברמת אביב, בסמוך לביתם של רבין ופרס. שבת המלכה לבשה צורה של מסיבות סלוניות רועשות, ובימי החול, נערכו בזמנו הפגנות קולניות נגד בניית מקווה טהרה בשכונה. אז נכדיי יהיו 'צפונבונים'? ומה עם בעיית החינוך? הם ילמדו בממ"ד רגיל בשכונה, כי חשוב להיות חלק...
וכך, במשך עשר השנים האחרונות הם גדלו עם הקהילה הנפלאה, בנשיאות הרב נחום רכל, המחותן היקר שלנו. וכך כל חברי הגרעין המתוק הזה. עוסקים במעש ובאמונה. בנתינה ובקבלה מהסובבים. בהארת פנים. בענווה. באהבה טהורה. והם מבקשים כעת לעלות קומה ולבסס את הקהילה בפרויקטים רבים של קודש. והם צריכים אתכם.
דירה להשכיר, בישוב או בעיר?
בוודאי לא בית קבע - הס מלהזכיר.
הנאים השכנים בעינינו? נאים.
ולנו יש משימות בחיים...
בכוחנו לעשות 'פנים אל פנים',
וחשוב לא פחות - לבנות ישובים,
אז נשאיר את 'בית הקבע' לגיל מאה ועשרים...