חשבתי איך היה מוטי בן שבת ז"ל, שמסר את נפשו בשביל להציל את המשפחה משיטפון, בתור תלמיד?
מן הסתם עם כזו מידה של אהבת הבריות, לא היה מתעלם מהטישו שנמצא על הרצפה במסדרון אלא מרים אותו מתוך ידיעה שאם הוא לא ירים אותו אז המנקה הקשישה תרים.
והאם ניתן בכלל לגדל ילדים ותלמידים שיגדלו לעולם עם מידה בריאה של אכפתיות וסולידריות חברתית?
ואז נזכרתי בהורים שאמרו לי שלכל אירוע, חתונה, בר מצווה שהם הולכים הם דואגים להעמיס על הצלחת מנה עם כל מה שצריך ואז נותנים את המנה לילד שלהם שיתן לשומר ולמאבטח שעומד בכניסה כי יכול להיות שהוא רעב.
ונזכרתי בהורים שאמרו לי כשהם הולכים למסעדה אז הם נותנים טיפ גדול למלצר ודואגים שהילד שלהם ייתן אותו למלצרית כי חשוב להם שהוא יבין שהמלצרית היא לא משרתת אלא בן אדם בדיוק כמוהו שעובד לפרנסתו.
ונזכרתי באבא שחזר במיוחד בסוף אספת ההורים למרות שהתור שלו היה מוקדם בגלל שהוא רצה לעזור לאב הבית לסחוב שקיות אשפה כי הוא זכר שאב הבית אמר לו שהגב שלו כואב.
ונזכרתי בהורים שאמרו לי כשהם נוסעים ביחד עם הילדים שלהם אז הם משתדלים במיוחד לעצור לטרמפיסטים בכדי שהם ילמדו שזה לא יפה להתעלם מבן אדם שמחכה לטרמפ
ונזכרתי בהורים שאמרו לי שדבר ראשון כשמישהו דופק להם בדלת ומבקש נדבה הם קודם כל מציעים לו לאכול משהו ולשתות ורק אח"כ מתפנים לעניין הכספי כי חשוב להם להראות לילדים שלהם שלפני שהוא מבקש נדבות הוא קודם כל בן אדם ויכול להיות שהוא עייף ורעב וצמא.
ונזכרתי באבא שהילד שלו היה היחיד בכיתה שהתנגד לחרם שעשו על ילד אחר שבניגוד לשאר ההורים ששואלים את הילדים שלהם: "איך היה בכיתה?", האבא הזה מוסיף עוד שאלה ושואל "ואיך היה גם לחברים שלך?" והשאלה הקטנה הזו, היא היא בעצם הגורם שמטמיע בילד שלו את שריר האיכפתיות.
וחשבתי שגם הילדים של כל אותם הורים שמחנכים את הילדים שלהם כבר מגיל קטן לאנושיות ולראיית האחר ולעזרה לזולת, יגדלו ויהיו מן הסתם אנשים שאם הם יראו משפחה טובעת, אז הם לא יוכלו לעמוד מהצד, אלא הם יקפצו ויסייעו בכל מה שניתן.
כי גם בעניין הסולידריות החברתית והאנושיות והאיכפתיות כמו בשאר הדברים החשובים ביותר בחיים הכול מתחיל ונגמר בחינוך שמתחיל מהבית.