המאבקים האחרונים בין נבחרי הציבור של הציונות הדתית העלו תהיות רבות בנוגע לאופן שבו המחנה הימני/ שמרני בישראל אמור להתחלק או להתאחד במסגרות מפלגתיות על מנת להביא לניצחון.
אבל המאבק הזה, שמעיד לא רק על הציונות הדתית, ואפילו לא רק על הימין, אלא על כל המחנות הפוליטיים בישראל, העלה גם את השאלה הישנה והעמוקה יותר לגבי השיטה הרב-המפלגתית הנהוגה בישראל.
ישנם רבים בישראל, מימין ומשמאל, שטוענים שסיבה לכך שאנו נמצאים כבר שנה וחצי במעגל בחירות בלתי פוסק, הוא העלאת אחוז החסימה ל3.25% , דבר אשר גרר בתורו לאובדן קולות רבים ע"י הצבעה לרשימות שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה. אלא שטענה נוספת ונכונה לא פחות, יכולה להיות, שמדינת ישראל פשוט לא היטיבה "לעכל" את השלכות השינוי שנובע מאותה העלאה של אחוז חסימה.
עבור אלו שטוענים כי יש להוריד בחזרה את אחוז החסימה, יש להזכיר כי הסיבה לאותה העלאה, הוא הרצון להפחית את היווצרותן וכוחן של מפלגות סקטוריאליות קטנות, אשר מונעות משיקולים צרים שעלולים לא רק לפגום ביציבות השלטונית, אלא גם לפגוע באינטרס הכללי של הציבור בישראל. נדמה כי הורדה של אחוז החסימה חזרה לרמה מגוחכת של סביבות ה1% עלולה לגרום "להצלחת הניתוח ולמות החולה"- קרי הקמת ממשלה רעועה שנתונה ללחץ של פרורי מפלגות בעלות 2-3 מנדטים, שבכוחן להפיל ולפרק קואליציה שלמה במחי יד.
לכן ניתן לטעון ברצינות שהפגם הרציני במערכת הפוליטית בישראל הוא לא אחוז חסימה גבוה מידי- אלא אחוז חסימה שאינו גבוה דיו. הלך הרוח הפוליטי והציבורי בארץ מעיד על גיבושם של 4 מחנות גדולים ויציבים, שעל אף חילוקי דעות זניחים בתוכם, לא ניתן לשלול את קיומם: המחנה החרדי, המחנה הימני/שמרני, המחנה השמאלי/פרוגרסיבי, והמחנה הערבי.
כבר עם עלייתו של אחוז החסימה לרמתו הנוכחית, מי שהיטיבו לקרוא את המפה כבר בראשיתה היו ראשי המפלגות הערביות, שלמעט סבב בחירות בודד השכילו להתגבר על המחלוקות ולשלב זרועות בדרכן להפוך למפלגה השלישית בגודלה במדינה. המחנה החרדי, שזוכה לנתח מצביעים 'ממושמע' באופן בלתי רגיל, לא חש מאוים ולכן לא אץ להתאחד- וגם לא נפגע מכך.
הנפגעים העיקריים מהמצב החדש היו ונשארו שני 'הגושים' הנוספים על המפה- גוש הימין וגוש השמאל. שני הגושים המשיכו פחות או יותר לשדר עסקים כרגיל מבלי לבצע שינויים מרחיקי לכת, כאשר לשניהם אין קהל ממושמע דיו כמו בציבור החרדי. מבין השניים, גוש השמאל הוא זה שמראה יותר נכונות לבצע פשרות ולרכז מאמצים, עקב רצונו העז להחליף את השלטון. מי שנשאר הרחק מאחור הוא גוש הימין, שמעיד על עצמו זו הפעם השלישית, על יהירות ועל כמות אגו שאינה הולמת בסיטואציה של חוסר יכולת להביא להכרעה כבר בשתי מערכות בחירות.
על מנת לשנות את המצב העגום הזה נדרשים שני מהלכים: ראשית נדרשת הבנה בסיסית וראליסטית של המפה הפוליטית. ישנו קרב צמוד ביותר בין הגושים אשר דורש משמעת ברזל ונכונות לביצוע פשרות בתוך המחנות, על מנת לייצר 'כתובת' אחידה לכל מצביעי הגוש. באם המהלך הזה יבוצע ובתקווה שתוקם הפעם ממשלה, נדרש המהלך השני והחשוב יותר של מימוש הלקחים והמסקנות מהמערכת חסרת התקדים של התקופה האחרונה- באמצעות חוק להעלאת אחוז החסימה.
לדעתי רק אחוז חסימה בגובה של כ-10% כלומר סיעה מינימלית של 12 מנדטים (המדד הבסיסי למושב בכנסת עומד על כ-0.83%), יכול להבטיח את היציבות השלטונית הדרושה ואת התגבשות הגושים הרצויה בישראל. אחוז חסימה שכזה יאפשר ייצוג אוכלוסיות בכנסת, אבל גם יוכל למנוע סקטוריאליות שיש בה גם לשגע את המערכת וגם לפצל כל כך את החברה הישראלית.