הטעות של יום השואה הבין לאומי
הטעות של יום השואה הבין לאומי

בימים הקרובים עתיד להתכנס בירושלים הפורום הבינלאומי לשואה, לציין את יום הזיכרון הבינלאומי.

עשרות ראשי מדינות מתכנסים בבירת ישראל, לרגל המאורע. מרשים מאוד ללא ספק. ובשולי הכינוס הזה נא תשומת לבכם לנקודה, קטנה אולי, אך רבת משמעות.

ימי ציון היסטוריים נקבעים על פי קריטריונים שונים. לעיתים זה תאריך התרחשותם. למשל, הכרזת המדינה הייתה ביום בו התקיים טקס ההכרזה. או יום  קרב משמעותי שמצוין לדורות. אומנם, אם צד אחד חוגג את הניצחון, הצד המובס לא יעלה אותו על נס, כמובן. הוא יחפש לחגוג את יום נצחונו שלו. אין ימי תבוסה או בושה נחגגים במפת חגיגות העולם. שם כולם רק מנצחים. 

אולם, גם היום המתאים אינו תמיד ברור. האם זה יום תחילת הקרב או יום סיומו. אנו מציינים את יום התחלת המצור על ירושלים. כי שם כבר החל החורבן. זה הרגע לבחון לאן המצור יכול להוביל ולהיערך לכך. ובוודאי יום פריצת החומה. ועל אחת כמה וכמה היום בו הוצת המקדש. ואפילו ממשיכים את האבל עד לצהרי יום המחרת, בו האש כילתה את מעשיה. כלומר, במקום להתלבט לקחנו את כולם. 

השואה, שנמשכה שנים ארוכות, מאתגרת את העולם באשר ליום בו תצויין. אנחנו, היהודים בישראל, התחלנו ב"יום הקדיש הכללי" בעשרה בטבת (רעיון המתחבר להסבר שהבאנו לעיל) והמשכנו ביום הזיכרון לשואה ולגבורה (בפתיחת המרד), מתוך רצון מופגן  באותן שנות מדינה (ישיבה לבטח) ראשונות של אחרי ההשמדה ("כצאן לטבח"), להבליט דווקא את העמידה, את גבורת לוחמי גטו ורשה. אז יש לנו שניים משלנו.

העולם בחר יום אחר. את יום שחרור אושוויץ. סמל השואה. סמל ההשמדה. סמל הרוע האנושי המזוקק. מעין טפיחה עצמית על הכתף. "עשינו זאת"- הם אומרים. שחררנו את היהודים. וגם הצלנו רבים ממוות. וכל זה נכון. 

אבל, יש פה פספוס גדול. ואני מבקש להציע יום אחר. את ה-6 ביולי. או ה-23 בו. יום תחילת ויום הסיום של ועידת אוויאן. ועידה בינלאומית שהתכנסה בעיר הזאת ב1938 וייעודה "לחלק את יהודי אירופה" בין המדינות השונות. אז הגרמנים עדיין לא החליטו על השמדה. הם לא רצו יהודים אצלם. והמדינות השונות הבינו זאת. אלא שגם הן לא רצו יהודים. למשל, קנדה טענה :"אין לנו מקום". (פתחו נא את המפה שלה) אוסטרליה: "לא נייבא את בעיית הגזע אלינו". בקיצור, אף אחד לא רצה בנו. הנאצים אפילו שלחו ספינה -"סנט לואיס" - עם יהודים, לחזר על פתחי ארה"ב, קובה ועוד. והיא חזרה כלעומת שבאה. והיטלר אמר: גם אני לא רוצה אותם. והפתרון- סופי, כידוע.

שם הכל התחיל. באוויאן. שם כמה מדינות הסכימו להגדיל בכמה אלפים את מכסות ההגירה אליהן, והקצו אותן ליהודים. טיפה בים. שם, בוועידה, אפשר היה לעצור את ההשמדה העתידית. היו גם הסכמים קצרי ראות. כמו של צ'מברליין שנפנף בחוזה "הבאנו שלום". או הסכם מולוטוב – ריבנטרופ. כמו גם בשלבים של ה"אנשלוס" באוסטריה, בסיפוח הסודטים. כולם תאריכים מתאימים ליום השואה הבינלאומי. 

ויש עוד תאריכים. 23 בפברואר 1942. יום גירושה של ספינת פליטים יהודים מרומניה, סטרומה, ועליה 768 אנשים וטף, שגורשה ע"י הטורקים חסרי הלב– לאחר עשרה שבועות בנמל- בלחץ בריטי, לים. ללא מנוע, ללא מזון וללא מים. והוטבעה ע"י צוללת, גרמנית או סובייטית. ניצול אחד בלבד. תאריך מתאים הן לטורקים, והן לבריטים ( הרשעים ) שחסמו בכלל את ארץ ישראל מפני פליטים נואשים. 

אלו תאריכים שעליהם אפשר לבנות חרטה, תיקון, הסקת מסקנות ובניית עולם טוב יותר, הגון יותר, הומני באמת. 

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו