ביקורת נוקבת על מפת הדרכים ועל ממשלו של בוש, המוביל לתכנית זו, כותבת ארלן פק, עיתונאית ידועה בעלת טור ובעלת תכנית ריאיונות טלוויזיונית בדרום קליפורניה.
"משגע אותי" כותבת פק, "כשאני קוראת את הדיווחים המוטים על 'הכעס' של הנשיא בוש
ועל 'אכזבתו' מכך שישראל לא רוצה לקבל את תכנית ההרס שלו, מפת הדרכים. ברור שקולין פאוול, קונדוליסה רייס ובעיקר הנשיא בוש מפעילים לחץ על רה"מ שרון כדי שיקבל את החזון שלהם על מדינה פלשתינית, אך מדובר בתכנית שאפשר לקרוא לה "הדרך לאושוויץ".
הייתי צעירה מדי, כותבת פק, כדי לזכור את האווירה ששררה כשעלה היטלר לשלטון, אבל עתה אני מבינה את חוסר האונים, הייאוש, ותחושת הנבגדות. ישראל בסכנה והעולם שותק בשעה ש"המדינה היהודית עוברת ניתוח בידי מחבלים בריונים מרושעים ושקרנים והנשיא בוש וידידיו מבצעים את ההרדמה", כותבת פק.
"האם השתגענו?" היא כותבת, "אנו יושבים כאן בשקט בעוד אלו שבוושינגטון אומרים כיצד הם רוצים שייראה שלום במזה"ת. האם יש להבין מכך כי הדרך היחידה להילחם בטרור היא להקים מדינת טרור לצד ישראל?" עוד כותבת פק כי הנשיא בוש, כאביו, דורש משרון להראות רצון טוב ולפתוח את שערי בית הסוהר ולשחרר מחבלים שביצעו פיגועים. לדבריה, המסר שארה"ב מוסרת בכך הוא שגורלם של מחבלים שיבצעו פיגועים ושירצחו ישראלים לא יהיה נורא כל כך. הם ייתפסו ויצטרכו לבלות תקופה קצרה בבית הסוהר עד שמישהו יבוא וידרוש שוב "מחוות" מישראל.
שרון, כותבת פק, גרם למשבר לא רק משום שהכיר במדינה פלשתינית אלא משום שהתייחס לנוכחות היהודית ביש"ע כ"כיבוש" ובכך נתן לגיטימציה למחשבה המוטעית כי לפלשתינים יש באמת היסטוריה נפרדת מהערבים, וכי לכן הם זכאים למדינה משלהם. הוא היה צריך להדגיש, כותבת פק, כי הכובשים היחידים הם הערבים וכי היהודים שבו לאדמתם מזה אלפי שנים.
"אני חושבת", כותבת פק, כי "המתיישבים הם חלוציה המודרנים והאמיצים של ישראל, אך בוש האב הפך אותם ל"מכשול השלום". היום יש דיבורים על נטישת "מכשול השלום" הזה, כותבת פק עוד ומוסיפה כי היא הייתה עיתונאית בתקופת קמפ דויד וגם הייתה באל עריש כשישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום שבשלו ישראל מסרה את כל סיני למצרים. "ימית", היא מציינת, "הייתה ישוב קטן בסיני. זכור לי מראה החיילים הישראלים בפיקודו של שרון מורידים בכוח את אחיהם מהגגות. האם הצבא הישראלי, שבני משפחותיהם של רבים מחייליו הם תושבי יש"ע, ייתן פקודה לעקור רבע מליון יהודים ממה שהם מכנים "שטחים כבושים"?
"מה יציעו לאותם יהודים גאים ביש"ע בתמורה לעקירתם והאם יציעו להם למסור למחבלי התופת שרצחו בהם את עריהם היפות המודרניות, את מרכזי הקניות, את המסעדות, את בתי הספר, את האוניברסיטאות, את מאגרי המים, את הכבישים ואת בתי החולים?"
בוש ועוזריו כינסו מסיבת עיתונאים וסיפרו בה על תכניותיהם להניע את השיחות, כותבת פק ושואלת האם זה אומר שחוזרים לשיטת המחוות? לעוד שחרור אסירים? ומה בחודש הבא? האם זה אינו חזרה על הסכמי אוסלו שבהם האופטימיסט המסוכן שמעון פרס חימש את חברו החדש ערפאת ואת 40 אלף "שוטריו"?
האם לחזונו של בוש בדבר מדינה פלשתינית לא צריכים להתלוות דמוקרטיזציה, סובלנות וקץ לטרור? ואם לחץ הוא חלק מתהליך השלום, האם לא ראוי להתחיל בלחץ על המחבלים הפראים לחדול מהטרור כולל מעשים ממשיים בשטח ולא רק הצהרות רפות במסיבות עיתונאים? ולמה ישראל נענית? כי ארה"ב מאיימת עליה באמברגו, כותבת פק.
"אז אולי אלו שם בוושינגטון יהיו מעונינים לזכור כי עוד מעט תהיינה בחירות, וכי בוש ויועציו יתקשו להסביר מדוע תביעותיהם ודרישותיהם של מחבלים מתאבדים נענו בפני המדינה היהודית. או מדוע הם הפכו את ישראל הגאה והדמוקרטית לרפובליקת בננות מהעולם השלישי?"
"הניחו לקוורטט להיות 'מאוכזבים' מהתנהגותה של המדינה היהודית, הניחו לה לישראל. ולישראל אני מציעה", כותבת פק "את הצעתה של ננסי רייגן: "תגידו לא!" (פ.ש)
"משגע אותי" כותבת פק, "כשאני קוראת את הדיווחים המוטים על 'הכעס' של הנשיא בוש
ועל 'אכזבתו' מכך שישראל לא רוצה לקבל את תכנית ההרס שלו, מפת הדרכים. ברור שקולין פאוול, קונדוליסה רייס ובעיקר הנשיא בוש מפעילים לחץ על רה"מ שרון כדי שיקבל את החזון שלהם על מדינה פלשתינית, אך מדובר בתכנית שאפשר לקרוא לה "הדרך לאושוויץ".
הייתי צעירה מדי, כותבת פק, כדי לזכור את האווירה ששררה כשעלה היטלר לשלטון, אבל עתה אני מבינה את חוסר האונים, הייאוש, ותחושת הנבגדות. ישראל בסכנה והעולם שותק בשעה ש"המדינה היהודית עוברת ניתוח בידי מחבלים בריונים מרושעים ושקרנים והנשיא בוש וידידיו מבצעים את ההרדמה", כותבת פק.
"האם השתגענו?" היא כותבת, "אנו יושבים כאן בשקט בעוד אלו שבוושינגטון אומרים כיצד הם רוצים שייראה שלום במזה"ת. האם יש להבין מכך כי הדרך היחידה להילחם בטרור היא להקים מדינת טרור לצד ישראל?" עוד כותבת פק כי הנשיא בוש, כאביו, דורש משרון להראות רצון טוב ולפתוח את שערי בית הסוהר ולשחרר מחבלים שביצעו פיגועים. לדבריה, המסר שארה"ב מוסרת בכך הוא שגורלם של מחבלים שיבצעו פיגועים ושירצחו ישראלים לא יהיה נורא כל כך. הם ייתפסו ויצטרכו לבלות תקופה קצרה בבית הסוהר עד שמישהו יבוא וידרוש שוב "מחוות" מישראל.
שרון, כותבת פק, גרם למשבר לא רק משום שהכיר במדינה פלשתינית אלא משום שהתייחס לנוכחות היהודית ביש"ע כ"כיבוש" ובכך נתן לגיטימציה למחשבה המוטעית כי לפלשתינים יש באמת היסטוריה נפרדת מהערבים, וכי לכן הם זכאים למדינה משלהם. הוא היה צריך להדגיש, כותבת פק, כי הכובשים היחידים הם הערבים וכי היהודים שבו לאדמתם מזה אלפי שנים.
"אני חושבת", כותבת פק, כי "המתיישבים הם חלוציה המודרנים והאמיצים של ישראל, אך בוש האב הפך אותם ל"מכשול השלום". היום יש דיבורים על נטישת "מכשול השלום" הזה, כותבת פק עוד ומוסיפה כי היא הייתה עיתונאית בתקופת קמפ דויד וגם הייתה באל עריש כשישראל ומצרים חתמו על הסכם שלום שבשלו ישראל מסרה את כל סיני למצרים. "ימית", היא מציינת, "הייתה ישוב קטן בסיני. זכור לי מראה החיילים הישראלים בפיקודו של שרון מורידים בכוח את אחיהם מהגגות. האם הצבא הישראלי, שבני משפחותיהם של רבים מחייליו הם תושבי יש"ע, ייתן פקודה לעקור רבע מליון יהודים ממה שהם מכנים "שטחים כבושים"?
"מה יציעו לאותם יהודים גאים ביש"ע בתמורה לעקירתם והאם יציעו להם למסור למחבלי התופת שרצחו בהם את עריהם היפות המודרניות, את מרכזי הקניות, את המסעדות, את בתי הספר, את האוניברסיטאות, את מאגרי המים, את הכבישים ואת בתי החולים?"
בוש ועוזריו כינסו מסיבת עיתונאים וסיפרו בה על תכניותיהם להניע את השיחות, כותבת פק ושואלת האם זה אומר שחוזרים לשיטת המחוות? לעוד שחרור אסירים? ומה בחודש הבא? האם זה אינו חזרה על הסכמי אוסלו שבהם האופטימיסט המסוכן שמעון פרס חימש את חברו החדש ערפאת ואת 40 אלף "שוטריו"?
האם לחזונו של בוש בדבר מדינה פלשתינית לא צריכים להתלוות דמוקרטיזציה, סובלנות וקץ לטרור? ואם לחץ הוא חלק מתהליך השלום, האם לא ראוי להתחיל בלחץ על המחבלים הפראים לחדול מהטרור כולל מעשים ממשיים בשטח ולא רק הצהרות רפות במסיבות עיתונאים? ולמה ישראל נענית? כי ארה"ב מאיימת עליה באמברגו, כותבת פק.
"אז אולי אלו שם בוושינגטון יהיו מעונינים לזכור כי עוד מעט תהיינה בחירות, וכי בוש ויועציו יתקשו להסביר מדוע תביעותיהם ודרישותיהם של מחבלים מתאבדים נענו בפני המדינה היהודית. או מדוע הם הפכו את ישראל הגאה והדמוקרטית לרפובליקת בננות מהעולם השלישי?"
"הניחו לקוורטט להיות 'מאוכזבים' מהתנהגותה של המדינה היהודית, הניחו לה לישראל. ולישראל אני מציעה", כותבת פק "את הצעתה של ננסי רייגן: "תגידו לא!" (פ.ש)