הגבול בין הסיוע לבין הכפייה
הגבול בין הסיוע לבין הכפייה

מעמד הר סיני עובד אחד לאחד עם כללי הברית. ראשית, ישנה ההצעה: "וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-בְּרִיתִי--וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים, כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ" (פרק י"ט פסוק ה').

בעוד שהעם מתחייב לשמוע בקולו של הקב"ה - הרי שהקב"ה מתחייב לאמץ את בני ישראל כעם סגולה. שנית, ישנה ההיענות לתנאי הברית: "וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה'  נַעֲשֶׂה" (פסוק ח'). ולבסוף, טקס כריתת הברית.

טקס שההכנה אליו אורכת שלושה ימים, המלווה ב "קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד" (פסוק ט"ז) ושבו מפורטות עיקרי הדרישות כלפי בני ישראל – הן עשרות הדברות. למרות שהצדדים אינם שווים, עדיין מתארת התורה את מעמד הר סיני על בסיס דפוס הברית, בחירה המשאירה את החופש בידי העם  - להיענות להצעה שמשה מביא, או לחלופין – לשמור על הזכות לסרב לה.

אלא שלא כך היו פני הדברים, לפחות לא על פי המדרש הידוע המפרש את המילים "וַיִּתְיַצְּבוּ, בְּתַחְתִּית הָהָר" (פסוק י"ז) באופן הבא: "א"ר אבדימי בר חמא בר חסא מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם" (בבלי שבת פ"ח ע"א).

המדרש מפתיע. הן בגלל שהוא עומד בסתירה לפסוקים המפורשים בפרק י"ט, והן בגלל שהוא עובד בניגוד להיגיון בתורה, זה המניח בפני בני האדם את הטוב ואת הרע, את החיים ואת המוות, ומפציר בהם לבחור בטוב. היגיון המגלגל את האחריות לפתחה של האנושות החל מפרק א' בבראשית, המתאר עולם שנברא בטוב, שיש בו סדר והיגיון – ועל כן עולם שמתבקש שנתנהל בו בהתאם.

מה אם כן פשר הכפייה במעמד הר סיני? בעלי התוספות מציעים פרשנות מעניינת: "ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע -  שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה שיצאתה נשמתן". המדרש מניח שני אופני התנהגות של בני האדם. האחד – מבוסת על תבונה. על פיו בני ישראל בוודאי היו בוחרים להפוך לעם סגולה ולקבל על עצמם את עול המצוות. השני מושפע מרגשות כגון לחץ או חרדה – וכאן היה חשש שבני ישראל היו נסוגים אחור מהסכמתם. כפיית הר כגיגית באה אם כן להציל את בני ישראל מעצמם – עד שיאמרו 'רוצה אני'.

גם בעידן הנאורות, הרואה לנגד עיניו את 'האדם החושב' הנוהג על פי אמות מידה רציונאליות, יש צורך במבוגר אחראי שייקח את המושכות לידיו בשעה שהעסק עשוי לצאת מכלל שליטה. בתרבות הדמוקרטית מתקיימת 'חקיקה פטרנליסטית' המבקשת להתערב בחירותו של האדם ולא לאפשר לו לקבל החלטות שגויות. הרשימה ארוכה.

ניתן לציין את החובה לחבוש קסדה בעת נסיעה על אופנוע, החובה לחגור חגורת בטיחות, האיסור על רחצה בחוף ללא מציל או התביעה ללבוש אפוד זוהר בכל עצירה ויציאה מן המכונית בכביש בין עירוני. לא מדובר רק בציות להוראה ברוח 'ונשמרתם לנפשותיכם', אלא בשורה נוספת של חוקים מגוונים – דוגמת חוק חינוך חובה, או החובה להפריש כסף לפנסיה על מנת להבטיח רמת חיים סבירה לקשישים, גם אלו שיש להם מקורות הכנסה או סיוע נוספים.

המילה 'פטרנליסטית' איננה פופולארית, היא מצלצלת אצלנו כמו התערבות בוטה השוללת את רצונו האותנטי של האדם. מצד שני, לרוב אנחנו מעוניינים שמוסדות ציבוריים, שלא לדבר על המדינה, יפעילו רגולציה וישמרו על האזרחים. כך למשל, בעת סימון מוצרי מזון המסוכנים לבריאות או לאור מדיניות חיסון תינוקות בני יומם.

הגבול בין הסיוע לבין הכפייה עדין. כך בעולם המודרני, כך גם בפרשנות חז"ל לתורה. לכן, לצד המדרש במסכת שבת המדמה את מעמד הר סיני לכפיית הר כגיגית, נמצא גם מדרשים המבקשים לאזן את התמונה – כפי שעושה המדרש בשיר השירים רבה (פרשה א' סימן ב'):

"ישקני מנשיקות פיהו".  אמר רבי יוחנן: מלאך היה מוציא הדיבור מלפני הקב"ה, על כל דיבור ודיבור, ומחזירו על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו: מקבל אתה עליך את הדיבור הזה? כך וכך דינין יש בו ,כך וכך עונשין יש בו, כך וכך גזרות יש בו, כך מצוות וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך מתן שכר יש בו. והיה אומר לו ישראל: הן. וחוזר ואומר לו: מקבל אתה א-לוהותו של הקב"ה? והוא אומר לו: הן והן. מיד היה נושקו על פיו.