בשבוע שעבר חלו כאן כמה רעידות אדמה שמערערות את היסודות מבלי שאף תמ"א 38 כלשהי תוכל לחזק. הבדיחה על הפרנואיד שדרש כי על קברו ייחרט "אמרתי לכם" הפכה למציאות בשעה קריטית לחופש הביטוי והמחשבה.
אנשי ימין מסולקים בתואנות שונות ממשבצות השידור המעטות שניתנו להם בשידור הציבורי שממומן מכיסנו, מבלי שמישהו טרח לספק אפילו תירוצים קלושים. הממשלה ימנית אמנם, אבל אנחנו מידרדרים שוב לתקופה שבה רק כלי תקשורת אלטרנטיביים כמו ערוץ 7 התעקשו להתקיים ולדבר בקול ברור ושונה.
זה מקומם עוד יותר ככל שנתוני הטראפיק והרייטינג מוכיחים כמה ביקוש יש להם בקרב הציבור ואיזו עבודה עיתונאית מעולה הם עושים. כבר הוכח לא פעם שאין הצדקה כלכלית לתוכניות שנחשבות לשמאל אבל כנראה שאין מחיר אמיתי לזלזול בחוק התאגיד, שנועד להבטיח מגוון מייצג של קולות. בניגוד לטענות נגד הימין המתבכיין, לנוכח השליטה המוחלטת של השמאל גם בניוז וגם בפרשנות אנחנו לא מתבכיינים ולא מקטרים מספיק. להפך, אפילו. לא עשינו די כדי להבטיח שהסזון ייכחד אחת ולתמיד.
הסאבטקסט החרישי של אנשי הימין
כמי שעבדה בעבר בתקשורת השמאל ברור לי שהאינטרנט ואתרי חדשות ימניים אינם מספיקים. מצד אחד, הסתגלנות שלנו בימין לסזון המתמשך מנציחה את הזכות להשתיק אותנו בכוחנות והופכת אותה למובנת מאליה, במקום למגר אותה אחת ולתמיד.
לא ברור למה אנחנו מסתפקים בקיטורים במדיה החברתית. לא ברור למה אין אפשרות לבוא חשבון עם כל גוף תקשורת שמרשה לעצמו להתנכל לרוב הציבור שמממן אותו, לסגור או להפריט אותו אחת ולתמיד. מצד שני, תאמרו, יש מלחמות שצריך לברור בתבונה וכעת המלחמה היא על הבית. אני תוהה אם האחת קשורה בשנייה, ואילו היינו מונעים את הסזון בתקשורת אולי היה סיכוי למנוע גם מהלכים אחרים.
זה לא שאני לא יודעת למה זה קורה ולמה גם הימין מתיר לטאטא אותו ולהמשיך הלאה, אבל זאת בדיוק הסיבה שבגללה קל כל כך להשליט נראטיב ולדרוס עובדות. אנשי שמאל זחוחים ומנותקים לא מבינים את הפחד שמעוגן בחשבון הבנק המאוים של מפרנסים.
במקרה זה, כנגד שלוש יריות משנת 1995 מתקבעות שנים של תרבות רדיפה פוליטית מובהקת משמאל, שהכחידו פרנסה של אלפי אנשים ושלחו אותם להסתתר עמוק במרתפו של חופש הביטוי. כשאין אוכל על השולחן מוטב לשתוק כי המילים הופכות למותרות. חופש הביטוי אינו מחמם עצמות רועדות לעת זקנה ומוניטין של פעיל פוליטי בימין אינם צוברים ריבית אף לא בבנק אחד.
אנשים שעובדים בעיתונות מיומנים בהפניית תשומת לב לפרטים הקטנים בכל ראיון ושיחה. הדקויות נועדו כדי שנתרשם גם מהדרך שבה אומרים את המילים ולא רק מהגלוי לעין ולאוזן. המסר האמיתי מהדהד ממנה יותר מכל צעקה שיוצאת ממיתרי הקול. שנים של דיכוי המחשבה עיצבו כאן את הסאבטקסט הפוליטי שמבטאים אנשים בימין בגו השחוח ומתנצל לעתים, בקולם המהוסה, במבטם לצדדים, במעט שהם מרשים לעצמם לומר, בשתיקתם. זה לא משתנה כמעט גם היום. בכל פעם שניהלתי שיחה פוליטית זיהיתי מחוות גופניות מובהקות שמביעות את המותר והאסור של אנשי ימין לעומת אנשי שמאל, ומי שלא חווה זאת על בשרו לא יבין. הודות להן הבנתי עד כמה המרחב, מונח שנרמס מאוד על ידי האי-היגיון, הוא מעוז שמאל מובהק נוסף.
יש טרור שמאלני והוא הורג
30 שנה בשמאל הנינוח והשאנן העניקו לי את הפריבילגיה לומר את הדבר הנאות בכל מקום מבלי לחשוש להתנכלות כלשהי. התרגלתי לומר את דעתי בקול רם מבלי לחשוש, בידיעה ברורה שלא אפגע כי אני מוגנת בצד הנכון של הצודקים והיפים בעיני עצמם. עתה איבדתי אותה בבת אחת ואני לא אוהבת את זה, בעיקר משום שמעולם לא חששתי לומר את דעתי ולא מצאתי שום סיבה לצנזר זאת.
עוד ועוד אנשים מעזים לדבר על התסכול והחשש מפני תיוג ימני כי המחיר שגובים מהם מופקע. לאחר שהזדהיתי כימנית חוויתי תגובות קשות כלפיי מהתנגדות קולנית ועד סתימת פה ברוטלית של ממש. נותרו לי כמה דרכים להגיב על העלבון, שאותו חוויתי גם במקום עבודתי הקודם בעיתון "הארץ", כששבתי אליו פעמיים כפרילנסרית.
נאלצתי לשתוק משום שנזקקתי לכסף עד שהעזתי לדבר על זה. ועדיין, זה אינו מתקרב לדרגת הפגיעה בפרנסתם של אנשי ימין בגלל תירוצים כמו "אתיקה בזמן בחירות" שאין מחילים לעולם על אנשי שמאל. מודה ומתוודה שעייפתי וגם אני נכנעתי לאחרונה לטרור של מלחמת האזרחים הישראלית. לפני כמה שבועות החלטתי לסגור לחברים בלבד את דף הפייסבוק שלי, בצער רב, ואני מתקשה עדיין לחיות עם זה.
כשאת נמצאת בצד המנצח, או זה שכותב את הגרסה שההיסטוריה זוכרת, את לא יודעת לעולם מה הצד השני מרגיש עד שאת מוצאת את עצמך שם. שינוי מהותי כזה דורש היערכות בכמה תחומי חיים ודורש בעיקר עדכון פומבי על כך שאת כבר לא קונה את השקרים שחיית בהם עד כה ושאת חושבת אחרת כעת. אלא שאז את מגלה שמה שהיה מותר לך בעבר כבר אינו מובן מאליו היום, ושהפכת בן לילה למפלצת פשיסטית מגונה. על חזרה לעבודה בעיתונות הס מלדבר, גם משום שהתחום מצומצם בגלל סיבות שונות שאינן פוליטיות.
החרמת אנשי ימין נוכחת ובועטת בתקשורת, באקדמיה, בהייטק, בכל מקום שבו יש אנשים שנתונים ללחץ כלכלי שמשתיק. בא אראל סג"ל והוכיח שאנחנו לא פרנואידים, שגם אור השמש אינו מחטא ומונע זיהומים, שאנחנו משלים את עצמנו שאם חשפנו את הנושא ודשנו בו והוכחנו כמה הטרור הזה משמעותי יש סיכוי שלא יעזו לעשות לנו את זה שוב. התבדינו וגם חטפנו נוק אאוט לאינטליגנציה בתירוץ ה"אתיקה", כאילו להרעבה כלשהי יש הצדקה מוסרית וחוקית. הסזון לא נגמר לעולם, הוא רק מתחדש בתירוצים. אין בושה ולכן גם אין מחילה לאף איש שמאל שמרשה לעצמו להתעלל במפרנסים מהימין.