חלמתי חלום על חבורה מיוחדת, על קבוצה שהיא גוף אחד ומאוחד ולא אוסף פרטים במלחמת הישרדות.
בחלומי יושבים שני חברים על יד שולחן פשוט, כסאות עץ וכוסות קפה. אחד מהם מדבר והשני מקשיב. המדבר פותח את סוגר ליבו ומאפשר למקשיב לצלול פנימה ולשמוע את פעימות רגשותיו. המקשיב לא מחפש לומר את הדבר הכי חכם או להפטיר בשפה רפה אמירת "לא נורא אחי, יהיה בסדר" אלא חווה איתו ביחד את ההתלבטות והמבוכה.
הוא איננו מנסה להיות גבוה או מרוחק מחברו אלא קרוב מאוד, בגובה הלב. המדבר מרגיש שהמקשיב נמצא איתו בכל שלב ושהוא כבר איננו לבד. תחושת הבדידות של הקושי הולכת ונמוגה, המועקה נחלשת וכל מה שנשאר זה רק לפתור את הבעיה הטכנית.
לפתע, השעון מראה שהגיע הזמן למפגש קבוצתי. השעון נראה פשוט אבל איכותי, ברור אבל נעים. החדר נקי מלכלוך ומציניות. אין כאן טיפת סבלנות לחוסר סבלנות. בחדר הזה לא יודעים להכיל חוסר הכלה. המפגש נפתח עם תוכן עמוק שמשותף לכולם. הדיבור מתחיל, המילים נישאות באוויר וחודרות ללבבות.
אי אפשר להישאר אדישים לתוכן וכך כולם מתייחסים לתוכן שנוכח בחדר. כל אחד תורם את חלקו במארג העדין והצבעוני של בניית הקבוצה. בחבורה הזו מותר שיהיו צבעים שונים אך הם כולם משתלבים יחד ליצירה אחת עדינה ויפה. המפגש מסתיים וכל אנשי החבורה מרגישים שנפגשו עם אמת נוקבת אך רגישה, אמת שיודעת לטלטל בעדינות כמו המלאך שמכה את הצמח ואומר לו גדל.
ראיתי בחלומי מקרה מצער. אחד מבני החבורה פעל בצורה לא טובה. הוא פגע במישהו, התחמק מאחריות, התעצל והתרחק. חבריו לא צעקו, אחיו לא ריכלו, שותפיו לא האשימו. בשקט ובבטחה ניגש האחראי והאיר לו באופן ענייני שלא ניתן להתנהג ככה בחבורתנו.
"אנחנו תלויים אחד בשני וללא תמיכה מלאה של כל אחד מהשותפים הבניין קורס. אם חבר אחד נופל – תדאג כל החבורה כולה". החברים מסביב לא צעקו או ביזו אלא רק תמכו והמתינו בסבלנות עד שהוא חזר למעגל העשייה.
חלמתי חלום, מי יגשים אותו?