גנרלים ופוליטיקה אינם סיפור הצלחה בישראל. בין אם מדובר בכנסת ובממשלה, ובין אם מדובר בתפקודם ברשות המבצעת. אף שלכאורה, הם אנשי הביצוע בעלי ההכשרה המרבית.

נתבונן בעובדות. הרמטכ"ל השני של צה"ל, יגאל ידין, , נכנס לשדה הפוליטי לאחר קריירה מוצלחת כפרופסור לארכיאולוגיה. גם רב אלוף, גם פרופסור. ואכן, הוא הגיע להישג מרשים בבחירות וגרף קולות רבים שהביאו למינויו כמ"מ ראש הממשלה. וזהו. המפלגה שלו שקעה ונעלמה. 

רפול, רמטכ"ל נערץ, הגיע להישג מפתיע בבחירות. 8 ח"כים ב"מכה ראשונה". אלא שהתברר שהוא בחר גם באנשים מאוד לא מתאימים. ביניהם כאלה שבגדו ממש בשולחיהם ועברו לצד הנגדי בהצבעות מכריעות. והמפלגה נגוזה. האם זו תוצאה של ציפייה שהמאכלסים את הרשימה ימלאו את פקודות האיש שבראשה?

יצחק רבין ראש הממשלה– אני אנווט- תומרן להסכם שמכון מחקר בארה"ב הגדיר כמקרה הבולט ביותר שמדינה פעלה נגד האינטרסים של עצמה. ערב הבחירות שלאחר ההסכם הסקרים הראו על פער גדול לטובת יריבו הפוליטי. כך היו הסכמי אוסלו, הבלתי בשלים בעליל, למפגע מתמשך. אפילו התוויית קווי ההפרדה התעלמה מהמורשת שלנו. כמו קבר רחל שנמסר בהתחלה לאויב. אף ההסכמים עם ירדן, התבררו לאחרונה ככאלה שנחתמו ללא בדיקה יסודית. והביאו לאובדן כואב של אדמות. 

אהוד ברק, שנבחר על תקן מטאור בשמי ישראל- אמרו: הוא ישתעמם בתפקיד ראש ממשלה-  הפך למי שכיהן את התקופה הקצרה ביותר בתפקיד. הבריחה המבישה, המשפילה ורבת הנזק מלבנון, בהנהגתו, כולל הפקרת בני ברית מסורים, היא כתם שמתקשה להיעלם. וכמובן, הפגיעה בכוח ההרתעה של צה"ל, שטרם נרפא מאותה בהלת בריחה. 

היו עוד אלופים שעלו בקול תרועה ונמוגו בקול ענות חלושה. כמו הדרך השלישית, שהתימרה להיות מפלגת מרכז מאחדת, על שלל כוכביה (תרתי משמע). או מפלגת המרכז שכללה רמטכ"ל לשעבר- אמנן ליפקין-שחק – ואת יצחק מרדכי (אלוף שלושת הפיקודים).  אפשר להוסיף גם את דיין, רמטכ"ל, כפוליטיקאי לעומת תפקודו כאיש צבא. 

וכמובן, אריק שרון. האלוף שדרס, כראש ממשלה, בגירוש מקטיף וצפון השומרון אנשים ועקרונות. הוא פגע בדמוקרטיה והתוצאה היא אסון מתמשך. מעניין שהגנרלים לא התרגשו מנקיטת צעדים חד צדדיים. אותה גישה שכיום- בהקשר ל"תכנית המאה" – מוגדרת כפסולה, כשהיא דווקא לטובתנו. 

האם יש מאפיינים שמביאים לכישלונות האלה. ומה לצפות ממפלגת הגנרלים שהגיעה להישגים גבוהים בבחירות, תוך איחוד שלוש מפלגות ? האומנם שלושת הרמטכ"לים, בכיר בשב"כ ועוד אלופה, נושאים עימם את זרעי הכישלון אל מפלגת כחול לבן.

הכנסת היא גוף דמוקרטי. המטכ"ל, בהגדרתו, הוא גוף דיקטטורי. ראש הממשלה אמור להתחשב בדעות של אחרים, ולתמרן. ואילו הרמטכ"ל  "מוריד" פקודות לפיקודים שחייבים לציית להן. קשה לגנרלים לעבור לפאזה חשיבתית אחרת. ומדינה אי אפשר לנהל בפקודות. וראינו בדוגמאות דלעיל לאלו אסונות מובילה גישה כזאת, ובאלו אמצעים נוקטים יוצאי המערכת הצבאית. 

המפקד צריך להגיע למטרה, והוא אינו נבהל מהמחיר בדרך לניצחון. ואכן, ראינו בפועל קרבות ופעולות שבוצעו במחירים גבוהים. גנרל גם יודע שהקדנציה שלו מוגבלת. ועד לסיומה הוא משתדל להותיר מורשת מחמיאה. דרכו היא של "זבנג וגמרנו". והמדינה כולה משלמת מחיר כבד ולאורך זמן על החלטות חפוזות מעין אלה. בתפישה הצבאית נספרים ראשים ופחות מה שהראשים מכילים. 

ואולי במדינה שבה "כל העם צבא", צריך לשים מחיצה ברורה בין ההתנהלות הצבאית לבין זו האזרחית. איש צבא צריך להוכיח הסתגלות אל ההתנהלות השונה ולהשתלב בה. וזאת בטרם הוא מתייצב בראשה. ואצלנו בישראל, הניסיון מוכיח- לצערי- שאנשי צבא כשלו באופן חמור, בהשוואה לראשי ממשלה שלא הגיעו מהמטכ"ל. גם כוונה טובה, כידוע, תלויה במעשים הנכונים והרצויים.