גם זה קרה השבוע
גם זה קרה השבוע

ממש במקביל לבחירות, נערך השבוע בוושינגטון הכנס השנתי של איפא"ק, השדולה האמריקאית החשובה. 18 אלף איש היו שם בקהל, וכמה מהם פנו אליי ושאלו אם גם הישראלים ראו את רגעי השיא של האירוע.

לא היה לי מושג על מה הם מדברים, רובנו הרי ראינו בימים האחרונים בעיקר את מיקי זוהר ועופר שלח. אז הנה תמליל של הדקות האלה, שמזכירות לנו את הסיפור המשותף שלנו. זהירות, זה טקסט הפוך לחלוטין מכל מה ששמענו השבוע. 

על הבמה עמדו הרב ישראל מאיר לאו, יחד עם הרב ד"ר יעקב שכטר, שסיפר כך: "אבי המנוח, הרב הרשל שכטר, קצין בצבא ארה"ב, היה בין אלו ששחררו את מחנות ההשמדה. הוא הגיע למחנה הריכוז בוכנוולד, ובין המתים והגוועים למוות, ראה שם פתאום ילד, בוהה בו בחזרה".

הרב לאו המשיך: "אני הייתי הילד הזה". הקהל מוחא כפיים. "שמי הוא ישראל מאיר לאו, אבל בבוכנוולד לא היה לי שם. הייתי מספר, רק מספר. המספר שלי היה 117030. רק מאוחר יותר גיליתי מי אני. אבי, הרב משה חיים לאו זצ״ל, נספה בטרבלינקה. הוא הורה לאחי, נפתלי לאו לביא, לשעבר הקונסול של ישראל בניו יורק, שאם נס יקרה ואנחנו נשרוד, יש לנו רק מקום אחד ללכת אליו: ארץ ישראל". הקהל מוחא כפיים בשנית.

"אבל אני שמעתי את שמו של אבי אפילו בבוכנוולד, ולא רק מאחי. זה היה ביום השחרור, 11 באפריל, 1945. כדורים שורקים, פצצות מהאוויר,  אנחנו רצנו לשער, והייתה שם ערימה של גופות. הג׳יפים של הצבא האמריקאי דהרו פנימה וקצין אחד עם אקדח ביד יצא מאחד הג'יפים והביט בגופות. פתאום הוא ראה אותי. הוא הבין שאני ילד יהודי. הוא לקח אותי בידיו ואמר לי ביידיש: מה שמך? מי אתה? אמרתי: שמי לולק ממשפחת לאו. הוא אמר לי מיד: האם אתה קשור לרב המפורסם מאוד, משה חיים לאו? אמרתי: אני בנו, הוא היה אבי. הקצין התחיל לבכות. ראיתי את הדמעות על לחייו, ואז הוא שאל אותי: בן כמה אתה, ילד שלי? עניתי: מה זה משנה בן כמה אני? אני מבוגר יותר ממך. הוא שאל למה. הייתי אז בן פחות משמונה שנים. ואמרתי לו: בגלל שכאשר אתה צוחק - אתה צוחק. כאשר אתה בוכה – אתה בוכה. שנים רבות שלא צחקתי ואני כבר לא בוכה. אז מי מבוגר יותר?

"חמישה שבועות לאחר השחרור חגגנו את חג השבועות, היום שבו התורה ניתנה לעם ישראל. היום אני גם יו"ר מועצת יד ושם, ואנחנו מציגים שם בירושלים את התמונה הזו. הנה, תסתכלו: הרב הרשל שכטר, ליד שני הנרות, מתפלל בקול את תפילת חג השבועות. ובשורה הראשונה, הילד השלישי מצד שמאל – זה אני. יחד התפללנו, ניצולי השואה עם החיילים היהודים האמריקאיים.

מבוכנוולד הגענו לארץ ישראל. הפכתי לרב, בגלל שאבי אמר לאחי: אם הנס יקרה ואתם תשרדו, תזכור שאחיך הצעיר צריך להמשיך את השושלת. אבי היה הדור ה-37 של רבני המשפחה, ואני הייתי צריך להיות ה-38. עשיתי זאת. הייתי הרב הראשי של נתניה, ואז של תל אביב, ואז של כל מדינת ישראל".

קולו רועד. כשלידו עומד בנו של מי ששחרר אותו, הוא מסיים את דבריו כך: "אני יודע שזו לא חובה אישית אלא לאומית. יש לכולנו חובה להמשיך את השושלת, שלא תתנתק. עלינו להתגבר על כל הבעיות שיש לנו, כאן ובישראל. עלינו לחיות יחד, כשם שידענו כיצד למות יחד. לחיות יחד באחווה, ברעות, עלינו לעשות זאת. זה בידיים שלנו. הסיסמה של איפא"ק היא: היום, מחר, יחד. בואו נבנה גשרים כדי להמשיך להיות יחד. עם ישראל חי".

אחרי דקה ארוכה של מחיאות כפיים, הרב שכטר אומר: "אבא שלי מצא את הרב לאו, מצא את הדור הבא, דור שהיה לו כוח לכתוב את הפרק הבא בסיפור שלנו, סיפור של 3,000 שנה. אנחנו עדיין במשימה המשותפת הזו. אבא סיפר שבאחד המפגשים שלו עם הפליטים, הם התחילו פתאום לשיר שיר. השיר הזה הפך לימים להמנון. אנא קומו לשיר איתנו את השיר הזה, 75 שנים אחרי".

שום להקה לא עולה על הבמה. הרב לאו והרב שכטר שרים ביחד בספונטניות את "התקווה", עם 18,000 איש.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו