איה קרמרמן
איה קרמרמן צילום: יעל אילן

יום הולדת הוא יום הפכפך. אליה וקוץ בה. יש אנשים שמשוגעים על יום ההולדת שלהם ועושים לעצמם מסיבות ענק רבות משתתפים. מנגד יש כאלה שרוצים להתחפר באדמה עד יעבור זעם. שתי ההתנהגויות הללו נובעות מאותה חשיבה: ביום ההולדת אנחנו מצפים שאחרים יראו לנו כמה אנחנו חשובים להם ואהובים עליהם. אנחנו מחכים, מפנטזים, חולמים. ככל שהיום מתקרב כך הולכות וגדלות הציפיות, וכך בערך בשעה עשר בבוקר אנחנו מתחילים להתפכח מהחלום ומבינים שמה לעשות, למרות שנולדנו ביום הספציפי הזה, הוא יום רגיל כשאר ימות השנה. מגדלי הפנטזיות מתחילים להיסדק. ביום הולדת השמונה עשרה שלי הייתי בטוחה שרזי העולם עומדים לנחות על כתפיי. ככה, ביום אחד, במתנת חינם ללא מאמץ. כל היום חיכיתי שמלאך הבינה יבוא ויכתיר אותי לאבירתו. מיותר לומר שזה לא קרה. אולי בעצם זה בכל זאת קצת קרה, כי באותו יום הולדת הבנתי משהו עצום: אתמול, היום ואולי גם מחר - אני אותו בן אדם. מאתמול גדלתי ביום אחד, רק התואר השתנה. התובנה הזאת חסכה לי אי אילו משברי גיל ה...

מתחילה מבראשית

שנים לא נהניתי מיום ההולדת שלי. עד שגיליתי שיום ההולדת שלי סמוך לשבת בראשית, מאז הכול כבר נראה אחרת. יחד עם קריאת התורה המחודשת גם אני מתחדשת. מתבוננת אחורה וקדימה. אומרת תודה על כל הטוב שמקיף אותי, מברכת כל מה שזז כאילו יש לי את הכוחות של הבבא סאלי ותוהה כמה גדלתי. אפילו שאתמול והיום אני אותה אחת, נטולת כוחות.

התייעצתי עם חברות והעליתי ברשתות פוסט עם שאלה אחת פשוטה: מה הדבר הכי טוב שהגיל מביא עמו? מאות נשים ענו. תגובה אחת שחזרה על עצמה זעזעה אותי יותר מכול. עשרות נשים כתבו תודה שאני מדברת על הגיל שלי, זה גרם להן להרגיש טוב לגבי עצמן. אנחנו, הנשים, מסתובבות עם התחושה שמגיל מסוים אנחנו אמורות להתבייש בגיל שלנו ולהסתיר אותו. "לא שואלים אישה בת כמה היא", בוודאי שמעתם את המשפט האווילי הזה. חשוב לי להשיל מנשים את ההרגשה האיומה הזאת שבגיל ארבעים הן עם תאריך תפוגה, ואני שמחה לבשר לכל המתביישות והמתבאסות שהגיל מביא איתו גם אי אלו מתנות.

מצורפת בזאת רשימת מתנות יום הולדת (הלוואי שהייתי יכולה לעטוף ולתת אותן במתנה עם הקדשה אישית לכל אחת ואחת מכן):

ענווה. אני כבר לא אהיה הכי צעירה בחדר (אלא אם אלך לבית גיל הזהב), לא אהיה הרזה או היפה ביותר, לא המצליחה ביותר ובסבירות גבוהה לא אכבוש את העולם. ההבנה הזאת, שמעמידה אותי במקום האמיתי והמיניאטורי שלי, מאוד משחררת. אין בי את הצורך להוכיח משהו למישהו. אם לא נכנסתי לרשימת המצליחנים לפני גיל ארבעים, היחידה שאני רוצה להוכיח לה משהו היא אני. את העולם לא שיניתי, לפחות לא את כולו. טביעת האצבע שלי תישאר פה כי הבאתי שש נשמות לעולם והמשימה שלי היא שהן יהפכו את העולם לטוב יותר.

התפכחות. "אתה עוד תשנה את העולם אם תרצה או לא תרצה", כך שר גידי גוב בשיר הפתיחה לתוכנית עניין של זמן. איזו מעמסה כבדה להפיל על בני העשרה. גדלתי בתפיסה שאני אמורה להשאיר טביעת אצבע בעולם. לצערי גם חשבתי שאין הצדקה לחיי אם אכשל. נרפאתי מהשטות הזאת. רבי נחמן אומר שעלינו לומר ש"כל העולם לא נברא אלא בשבילי". אין זה אומר שהעולם סובב סביבי. זה לא אומר שעליי לכבוש אותו, לנצח עליו בידיי החשופות. זה אומר שיש לי מקום בו. המקום הזה חשוב ויקר ללא תלות אם הוא זוכה בפרסים או תחת אור הזרקורים.

סינון ופרופורציות. למדתי לסנן קולות חיצוניים. להעניק להם את הנפח האמיתי שלהם, שבדרך כלל קטן משמעותית לעומת הרעש והמהומה שהם עושים. יש מעט מאוד דברים, נושאים ואנשים שיוציאו אותי משלוותי (בעלי בטח קורא כעת ומתפוצץ מצחוק). לאחרונה רמת הסינון שלי עלתה פלאים. כמות הדברים שאני מנפה מחיי גדולה יותר מזו שאני מוכנה להכניס אליהם. בין אם זה בגדים או חפצים, חברים ואפילו אויבים. כשאני אוהבת, אני אוהבת ממש מהלב. מי ששם, יודע היטב שהוא שם. מרגיש את זה חזק. מי שלא, לא שווה את האמוציות שלי. הבנתי שתמיד יהיו כאלה שאני לא מתאימה להם בפריים. כאלה שיהיה להם מה להגיד, לא משנה מה אעשה. אני כבר לא שומעת אותם. העולם שלי מלא וזקוק לתשומת הלב, לשמחה, לבריאות שלי. אני שלמה עם הדרך, גם כשהווייז שלי טועה ומתבלבל. על מפיצי הרוע שבעולם אני בעיקר מרחמת.

ביטחון עצמי. אני כבר לא האמא הטרייה שאחות בטיפת חלב יכולה לערער בקלות. אף אחד לא יגרום לברכיים שלי לשקשק כי הוא מבין יותר טוב ממני מה טוב לילדים שלי או לחיים שלי. יש עליי משא ולא רק שאני נושאת אותו בהרבה כבוד, אני גם מכבדת את עצמי, כי אני זו שמחזיקה אותו על כתפיי בעוצמה, בסבלנות, בחוזקה וברכות.

השלמה עם העבר. ההתבוננות אחורה בראייה פחות לוחמנית ויותר מפויסת מלמדת אותי על בחירות שאני עושה בהווה. יש השלמה ושחרור עם מי שחשבתי שאני אמורה להיות. פיוס עם דברים שקרו, הטובים והפחות טובים. כולם כמו בתבשיל נתנו טעם למי שהפכתי להיות.

סגירת מעגלים. אני זוכרת את אמא שלי בגילי. פתאום אני בגילה, מבינה כמה היא הייתה צעירה. אני זוכרת את אמא שלי כאמא לילדות קטנות. הרבה פעמים אני תוהה מה אני עושה כמוה ומתי אני סוללת דרך אימהית חדשה. היום אני מסתכלת על הטעויות בהבנה הרבה יותר גדולה. מידיעה אמיתית שאימהות לפעמים מצליחות ולפעמים מפשלות. אבל תמיד אוהבות ורוצות את הטוב ביותר. בראייה הרכה הזאת אני מסתכלת על אמא שלי ובעיקר עליי.

הכרת הטוב. וואו, היא שם, כל הזמן. ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה יש להפסיד ואני עושה השתדלות להימנות על האנשים השמחים בחלקם. השבוע חברה אמרה כמה שהיא מאושרת ולו רק בגלל שאם היה צריך להקשיב לגנטיקה שלה ייתכן שהיא לא הייתה פה היום. אמא שלה נפטרה מהמחלה הארורה בגיל ארבעים ושתיים, וחברתי באופן סמלי ומרגש הביאה לעולם חיים וילדה את ילדה הרביעי באותו הגיל ממש.

חוסר בושה. אני לא מפחדת לשתוק. פשוט כי אני לא מבינה שום דבר בהרבה נושאים. אני לא מפחדת להגיד שאני לא יודעת. אני בעיקר לא מפחדת להגיד שאני רוצה לדעת עוד, רוצה ללמוד. רוצה לספוג. כשאתה בבית הספר כל מה שאתה רוצה זה לשמוע את הצלצול ולברוח משם. כשאתה כבר לא בבית הספר כל מה שאתה רוצה זה לחזור, לקבל, להיפתח לדברים חדשים. להתעשר בידע. כרגע אני עומדת מול הר של ידע שרק מבקש שאקטוף ממנו.

ילדים גדולים. השחרור מעולם החיתולים והמגבונים נפלא. שלא תטעו, הגעגוע להרגיש חיים בתוך הגוף עדיין שם. אני מסרבת לראות תמונות של צוואר תינוקי עד גיל הבלות. אבל ילדים גדולים, כאלה שאפשר לנהל איתם שיחות, לצחוק איתם, לטוס איתם לחו"ל בלי להילחץ ממה הם יעשו בטיסה, זה אושר עצום. יש שלב בנשיות שמתלבט מתי נכון לסיים את פרק הלידות. זה שלב מאוד קשה שטומן בחובו הרבה געגוע, צער של פרידה. ואז מגיע רגע שהצער משתחרר. ואז מגיע רגע טוב יותר, שאת מבינה שאת מקבלת פיסה של עצמך חזרה. פיסה ששמת בצד הרבה שנים.

השתבחות. אני יותר עגולה, מכל הבחינות. מרגישה עשירה יותר בפנימיות שלי. אני מסתכלת בצורה רחבה יותר על כל סיטואציה. יש לי את היכולת להתבונן באחרים, אולי כי אני לא עסוקה כל כך בלהיראות בעצמי. כשמתבוננים רואים ניואנסים של כאב, של שמחה, של בושה, של גאווה. כשרואים ניואנסים אפשר לשמוח עם אנשים או לעזור להם כשצריך. טוב להיות עגולה.

משתבחת עם השנים

תובנת מיליון הדולר מבחינתי היא שגיל ארבעים וחמש הוא צעיר. אני רק בתחילת הדרך!

"תגידי, את חיה בסרט? העולם שייך לצעירים", הפטירה לעומתי אחת מחברותיי. עניתי לה שהצעירים בטוחים שהעולם שלהם, אבל כמו בדברים רבים הם טועים בגלל יהירות אימפולסיבית. אני פי אלף ממה שהייתי, מכל הבחינות. העולם שייך לי ולשכמותי, יש לנו ראייה לאחור ארוכה וחכמה. אנחנו יודעים להכיל סיטואציות מורכבות בלי להתפרק. אנחנו בעלי סבלנות והערכה לחיים, בריאות ושקט. הינוקאים צריכים קצת פז"ם עד שיגיעו לקרסוליים שלנו. הם פשוט טועים לחשוב את זה בגלל שאנחנו הזקנים זקוקים לשנ"צ.

לתגובות:ayakremerman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו