קלפים
קלפיםצילום: פלאש 90

הסתיו הוא עונה מוזרה. כבר לא חם אבל עוד לא קר, לא קיץ אבל עדיין לא חורף וגם השבת נכנסת מוקדם אבל לא יותר מדי. מה שאומר שמצד אחד ביום שישי יש זמן, מצד שני לא מספיק זמן כדי לצאת לטיול, לנסוע לים או סתם לחטוף שנ"צ ראוי לשמו.

אז מה כן עושים בימי שישי הלא־מספיק־ארוכים אבל עוד לא ממש קצרים של תחילת הסתיו?

משחקים רביעיות.

המשחק השבועי מתחיל ביום שישי בדמדומי הצהריים, כאשר האישה מרימה לפתע את עיניה ושואלת: "מתי כניסת השבת?"

"נראה לי שיש עוד זמן", עונה בעלה בלי להרים עיניים מהטלפון.

"אפשר שעה מדויקת יותר?"

"לא זוכר".

"אז אולי תבדוק?"

הוא מהמהם משהו לגבי זה שהיא יכולה גם לבדוק בעצמה. היא רומזת לו שהיא עסוקה. הוא מזכיר שגם הוא. היא אומרת שלרבוץ על הספה זה לא עיסוק. הוא ממלמל משהו בשקט כדי שהיא לא תשמע. היא טוענת שערימת העיתונים גם ככה נמצאת לידו, אז מה כל כך קשה להרים את העיתון ולבדוק מתי נכנסת השבת, הא?!

מה שקשה, הוא חושב, שהעיתונים באמת קרובים אליו יותר מאשר אליה, אבל זה עניין יחסי בלבד. כי בין הספה שהוא נתון עליה ובין העיתונים עצמם יש בערך מרחק של מטר, ועם כל הכבוד לאשתו הוא עדיין לא בת פרעה והיד שלו לא מספיק ארוכה כדי לגעת בהם. מה עוד שכדי לשלוף את העיתון הנכון מתוך הערימה הוא צריך לשנות תנוחה ואז יש חשש ממשי שייתפסו לו השרירים. זה מה שהיא רוצה שיקרה לו חלילה בערב שבת?

מה זה סלרי

בכוחות עילאיים הוא מותח את רגל שמאל ככל יכולתו ומצליח להגיע עם קצה הבוהן לפינה הימנית העליונה של העיתון. במאמץ על־אנושי הוא מהדק את אצבעות הרגל בתנועת מלקחיים על העיתון, מרים את הדפים כמו עגורן שמרים קיר בטון ומניף אותם אל על לכיוון ידו הימנית המושטת. ואז, רגע לפני שהוא מצליח לחבר בין הרגל ליד, העיתון הסורר מתפרק לרסיסים ומתרסק אל קרקע המציאות האכזרית, זאת אומרת על גבי השטיח.

בכוחותיו האחרונים הוא קורא לאחד הילדים שירים את העיתון. אבל הילדים הרי תמיד נעלמים מול איזה מסך בדיוק ברגע שצריך אותם. עכשיו אין ברירה, הוא נאלץ ממש להתכופף לכיוון הרצפה ולהפוך את העיתון, וזה באמת כבר למעלה מכוחותיו ההולכים וכלים גם ככה. ממש ברגע האחרון הוא נזכר שבעצם אפשר לבדוק הכול באינטרנט. אז הוא לוקח את הטלפון ומתחיל לכתוב "הדלקת נרות". גוגל משלים לו אוטומטית ל"חנוכה". גם הסוללה מודיעה שצריך לטעון אותה בהקדם והמכשיר צועק עליו מהחדר הסמוך. זאת אומרת המכשיר מצפצף לו ביד. מי שצועקת זאת בעצם אשתו.

"נו?", היא שואלת, "מתי מדליקים?"

"בכסלו", הוא אומר, "יש זמן".

"די כבר אתה והבדיחות שלך".

"זה לא אני. זה גוגל".

"בקיצור", היא חותכת עניינים, "מה השעה?"

"חמש וחמישה".

"ומתי בדיוק שבת?"

זה בדיוק מה שהוא מנסה לברר, אבל הקליטה נעלמת. כשהיא חוזרת הטלפון נתקע. גם הוא. אין ברירה, צריך ממש להתכופף ולהרים את העיתון. "שש וארבע דקות", הוא מודיע מהספה, "יש זמן".

"מה?!" היא קוראת בבהלה, "איך זה יכול להיות? לא מזמן השבת נכנסה בשבע!"

"לא מזמן עוד יכולתי לנוח בשישי בצהריים", הוא רוטן, אבל היא לא שומעת כי היא כבר שועטת בדרכה אל המטבח. צריך עוד להכין סלטים, להרתיח את המרק ולהוסיף לו קצת סלרי. היא פותחת את המקרר. אין סלרי.

"לא קנית סלרי?" היא משגרת אל הגבר תלונה דחופה.

"לא זכור לי שביקשת", הוא מושך בכתפיו, "מה זה סלרי?"

יש לי סריה

"מי יכול לקפוץ רגע לשכנים?" שואלת האישה את הילדים. אף אחד לא מסכים. בתגובה היא מכבה להם את המסכים ומעמידה אותם בשלשות. אחד נשלח להביא סלרי, השני להתקלח, השלישי מתחבא מתחת למיטה. הגבר מנסה לעשות קולות של שטיח. השטיח עושה את זה יותר טוב. האישה מעיפה אותו לסדר את הפלטה. את הגבר, לא את השטיח. אחרי כמה דקות הילד חוזר מהשכנים ובעיניו מרצדת האימה: אין להם סלרי. וכל החנויות כבר סגורות.

אֵם המשפחה מרימה טלפון לשכנה אחרת. "סליחה על הלחץ ממש לפני שבת", היא מצטדקת, "נשארו לכם ירקות? כן? יש אולי סלרי? מצוין. יש לכם אולי גם קצת חסה? יופי, אני שולחת את הילד".

רגע אחרי שהשליח יוצא דופקים בדלת. "אמא שואלת אם אפשר לקבל ארבע ביצים", מדשדשת על הסף במבוכה הבת של המשפחה הנחמדה ההיא מהבניין ממול. היא מקבלת את מבוקשה אבל ממשיכה לדשדש. "יש לכם אולי גם קופסת טונה?"

"בדיוק נגמר לנו", אומרת האם, "אבל אם את כבר פה – יש לכם בבית ממרחים?"

"נראה לי..." עונה הילדה במבוכה.

"יש לכם מיונז?"

"כן".

"אחלה. יש לכם עוד?"

"כן...".

"חרדל?"

"כן".

"יש לכם עוד?"

"אהה..."

"אז רוטב צ'ילי. יש לי סריה!" זורחת האישה באושר ושולחת את הבן שבדיוק יצא מהמקלחת להביא מהר את הסריה הטרייה הביתה.

בינתיים אחיו חוזר עם הסלרי והחסה. האישה עושה סבב טלפוני מהיר כדי לברר אצל מי נמצאת הפטרוזיליה שתשלים לה עוד סריה (כוסברה כבר יש לה). בשלב הזה המצב קצת מסתבך, כששכנה אחרת שולחת אליהם את בעלה המבויש לבקש קופסה עם טבעות זיתים, מה שמעמיד בסכנה את כל הסריה של החמוצים. האישה, בתושייה מרשימה, שואלת אותו כאילו בתמימות אם יש להם בבית תבלינים. "יש", הוא מודה ומשפיל את עיניו. על המקום היא מוציאה ממנו גם פפריקה, חווייאג' וכמון ומצרפת אותם לטימין שטמון אצלה עמוק במגירה. עכשיו היא רק צריכה לגלות אצל מי נמצאת הטונה ומי בשכונה מחביאה את הדבש. אם היא תצליח להשלים עוד שתי סריות היא תנצח במשחק, מה שימצב אותה בראש טבלת ליגת העל של מקצה הרביעיות השבועי.

זה מה שנשות ישראל עושות בימי השישי בסתיו שעה לפני כניסת השבת. משחקות רביעיות. עד שבאים הגברים ואומרים: שיחקתן? ניצחתן? הדליקו את הנר. אם במקרה השכנים לא לקחו מהם את הגפרורים האחרונים שנשארו. חכו, בעוד זמן מה עוברים לשעון קיץ, ואז המשחק יהיה הרבה יותר מעניין.

[email protected]