יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

"הדשא של השכן תמיד ירוק יותר" הוא משפט שכולם היו יכולים להזדהות איתו, מלבד אריה שפיצר שגינתו הססגונית והפורחת ידועה הייתה כגינה הירוקה ביותר בכל היישוב.

יהיה מי שיטען שבהיעדר מאפיין ייחודי לאישיותו, מיזג שפיצר את עצמו עם גינתו כך שלא ניתן היה לדבר בשבחה של האחרונה מבלי להעלות את קרנו של הראשון.

בקיצור, אי אפשר היה לדבר עם שפיצר על שום דבר אחר והוא גם לא נודע באף כישרון אחר. וזה כשלעצמו לא היה נורא כל כך, לולא העובדה שכל גינתו המפוארת התקיימה למעשה על טהרת המלאכותיות. פלסטיקים משובחים ופולימרים סינתטיים שיתפו פעולה כדי לשוות לגינתו של שפיצר את המראה המרשים שלא ניתן להשיגו באמצעים טבעיים רגילים, בוודאי ללא הכשרה כגנן מומחה.

כמובן שאת סוד פריחתה ועמידותה של גינתו הוא לא גילה לאיש, שהרי כל ביטחונו העצמי היה תלוי בהצלחתה, ובין כה לא מדובר היה בעניין שאנשי היישוב נדרשו אליו יתר על המידה, בסך הכול לאנשים הרי יש חיים משלהם. בחינת "זה נהנה ולזה לא מאוד אכפת".

אבל מפה לשם גם שנת השמיטה צריכה הייתה להגיע מתישהו, ובעוד בשאר הגינות שביישוב הלכות השמיטה התחילו לתת את אותותיהן, אצל שפיצר נדמה היה שהזמן עמד מלכת.

ונכון, אומנם יש מלאכות שמותר לבצע כדי לשמר את הקיים, אבל אצל שפיצר, לפחות למראית עין, נדמה היה שלא הוזנחה אף מלאכה לצורך נוי הגינה. מהשקיה וגיזום ועד סיקול, דילול פירות וניקוי קוצים. אפילו הדשא אצל שפיצר נשאר בול באותו גובה במשך כל התקופה.

ובשלב הזה הקהילה הדתית סביבו התחילה לעשות מה שקהילה דתית נולדה לעשות - לשוחח על ענייני הזולת מתוך דאגה כנה. כך התחילה השמועה עושה לה כנפיים. "שפיצר מחלל את השמיטה בוודאות", ריננו הבריות והתלבטו האם נכון להעלותו לתורה. חלק מהתושבים לימדו זכות שאולי שפיצר הנ"ל פשוט עמרץ ולכן, שלא כמו גינתו - הוא בור. וזה היה נחשב לימוד זכות, כן? אז אתם מבינים לבד כמה המצב היה חמור.

בלית ברירה נשלח רב היישוב לשוחח עם שפיצר ולספר לו מה עניין שמיטה אצל גינה.

שפיצר האומלל הקשיב לשיחתו של הרב ולא ידע לאן יוליך את חרפתו, אבל ידע בוודאות לאן לא יוליך אותה - אל גילוי האמת.

אז בלית ברירה סיפר שפיצר לרב שמדובר בנס, שמיטה בגבעון דום או משהו מעין זה. כנראה תמורה מאיתו יתברך על איזו מצווה שלא ראוי להרהר אחר שכרה. הרב נאלץ להאמין לשפיצר, כי איזה מין רב מניח שאנשים משקרים לו בפרצוף? וכך הסיפור נמשך. אבל לאט לאט הרינונים החלו לתת את אותותיהם בליבו של שפיצר המסכן, שבמקום להיות נודע כגנן מדופלם נודע עכשיו כ"רשע וטוב לו בקטע אחר".

בלית ברירה החליט שפיצר לעשות מעשה, הוא יצר קשר עם חממה מחוץ לעיר ובאישון לילה נסע להביא צמחייה אמיתית לגינתו, כדי שזו תוכל להצהיב, להתייבש ולטהר את שמו בעיני חבריו. הוא רכש עצים, מדשאה, שיחים, בדיוק כמו הסינתטיים שהיו ברשותו, רק בני חלוף. את הנטיעה עצמה דאג שפיצר שגוי יבצע במהלך הלילה, מתוך מחשבה שזה תופר את העניין הלכתית, מה שכמובן לא היה נכון, אבל כאמור שפיצר הנ"ל היה חסר מעלות מלבד עניין הגינה, מה שהכניס אותו לכל הבלגן הזה מלכתחילה.

כשהתעורר שפיצר בבוקר הוא היה אומנם עייף, אך התנחם בעובדה שהבעיה תיפתר בקרוב בתוך כמה ימי הזנחה. לצערו, השכנים המודאגים השגיחו בנעשה בגינתו בלילה וכעת הסתובבו ביישוב וסיפרו לכולם על האקדח המעשן - לא רק ששפיצר משמר את הקיים יותר מהמותר, הוא גם נוטע חדש בהיחבא.

אחרי שבוע או שבועיים של הכחשות הרגיש שפיצר בטוח דיו כדי להזמין את השכנים לבחון מקרוב את גינתו, שכעת כבר הצהיבה והתייבשה, ובכך לטהר את שמו. אבל השכנים רק הביטו ומלמלו "רשע ורע לו בקטע אחר" והלכו לעדכן את החבר'ה שיש שופטים בשמיים ושפיצר סוף סוף נענש כדבעי.

חלפו עוד כמה שבועות וגם שפיצר, כמו גינתו, החל לנבול. או אז החליטו שכניו שהגיע הזמן לומר לצרותיו די ושישראל, אף על פי שנטע, ישראל הוא. יחד הם ארגנו מגבית ורכשו בשביל שפיצר המסכן גינה מוריקה ונאה עשויה מפלסטיקים משובחים ופולימרים סינתטיים במחשבה שכך יוכל הברנש ליהנות מגינה מפוארת בלי לעבור על איסורי דאורייתא.

שפיצר האומלל הודה לכל העוסקים במלאכה ולבסוף מצא עצמו עומד במרכז גינתו המחודשת והמפוארת כשהוא מגרד בראשו במבוכה.

"נו", הוא חשב לעצמו, "אם רק היו השכנים זוכרים שזה בדיוק איך שהסיפור נגמר בשמיטה הקודמת, אולי לא הייתי נכנס לכל הברוך הזה מלכתחילה".

jacobi.y@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו