בדואים מיידים אבנים על שוטרים בנגב
בדואים מיידים אבנים על שוטרים בנגב צילום: DAVID BUIMOVITCH/FLASH90

בשיח על ביטחון אנחנו נוטים להתמקד בסוג אחד ספציפי: האישי. מזה חודשים אנחנו, תושבי הנגב, זועמים וזועקים על מצבנו הביטחוני, ודורשים טיפול דחוף בתקווה שיוביל לכך שכל אחד ואחת מאיתנו יוכלו לנסוע בכבישים בלי פחד ולשבת בבית בלי לחשוש מכדור תועה.

אולם כאן טמונה טעותנו הגדולה: הביטחון האישי שלנו מתחיל דווקא בהיעדר סוגי ביטחון אחרים, אשר נעדרים בקרב חלק מתושבי המדינה וסמויים מהעין ובעיקר מהאוזניים בעת שאנחנו מדברים על מצב המשילות בארץ, ובמיוחד בנגב.

באחד מביקוריי ביישוב בדואי בנגב סוגיית הביטחון נפרסה לנגד עיניי, אך לא דווקא כפי שקוראי טור זה מדמיינים. ביקרתי בתיכון המקומי היחיד של המקום. להפתעתי הרבה ראיתי במוסד החינוכי של אותו היישוב, המונה כששת אלפים איש, מחצית מהם ילדים עד גיל 18, פחות מ־15 תלמידים ותלמידות בכל כיתה של התיכון. יתרה מזאת, הכיתות מנו ברובן נערות, חלקן מאורסות וחלקן רווקות, והיו אף כאלו שלא נצפה בהן נער אחד.

החינוך בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב ידוע כתחום שדרושה בו השקעה ממשלתית רבה. זאת משום שמספר התלמידים הממוצע בכיתות בתי הספר ביישובים השונים נמוך ממספר התלמידים הממוצע הכלל־ארצי, ויתר על כן, ישנם פערים גדולים בין תלמידים ותלמידות. על פי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מספר הבנות שמסיימות 12 שנות לימוד עם תעודת בגרות גדול פי כשניים וחצי מזה של הבנים. מבחינה כללית, פחות מ־50 אחוזים מהתלמידים הבדואים מסיימים עם תעודת בגרות בכלל, רובם אלה שבאים מיישובים מוסדרים לעומת אלה שמתגוררים ביישובים שאינם מוכרים על ידי המדינה. אבל שוב, נתונים אלה מוכרים רק למי שמתעניינים בנושא.

אם כך, ראוי שנשאל את עצמנו מה הוא עתידם של הצעירים והצעירות הללו. מה צופן גורלם של אלה שאינם מסיימים את לימודי היסודי, אלה שחובה לכל אזרח ואזרחית מדינת ישראל?

נכון שבשיח על ביטחון אנחנו דנים בביטחון האישי של כל אחד ואחת מאיתנו, אבל מה עם ביטחון חינוכי (מושג שאינו קיים, אבל רלוונטי מאוד במדינה שבה הפער בין האוכלוסיות משתעתק בין הדורות ואינו משתפר כמתוכנן)? ומה עם ביטחון תעסוקתי? נכון ל־2019 שיעור האבטלה בקרב תושבי המועצות האזוריות והיישובים הבדואיים המוכרים נע בין 20 ל־52 אחוזים. עם הכניסה לשנת 2020 הגיע משבר הקורונה, שהוביל לגל של אנשים שאיבדו את מקור פרנסתם. אחוז תובעי הבטחת הכנסה בקרב הבדואים בנגב הוא פי שלושה וחצי מאשר בכלל האוכלוסייה הישראלית, ורבע מכלל התובעים הם ערבים צעירים.

אז נכון שעלינו להילחם למען הביטחון האישי שלנו, ולדרוש שהעבריינים שמסתובבים חופשי ייתפסו והחוק והסדר יחזרו לרחובות. אולי אף הגיעה העת לשמוע קולות שפויים בקרב מקבלי ההחלטות שלנו, אשר מדברים על הצורך במבצע מגן נוסף כדי לפרז את היישובים הערביים מנשק בלתי חוקי. אבל כאשר אנחנו תובעים את זכותנו לחיות בשקט וביטחון, עלינו גם לזכור את הנתונים הללו ולבחון את מציאותנו לעומק. במדינה שבה אחוזי הנושרים מבתי הספר והבלתי מועסקים גדול משמעותית בקרב האוכלוסייה הערבית, ובפרט האוכלוסייה הבדואית בנגב, לא פלא שאנו רואים פשיעה לאור יום בשגרתנו היומיומית. עד כה דיברנו על המקל, הגיע הזמן לשים גם את הגזר על סדר היום.

הכותבת היא חברת הפורום לקידום הנגב וסוציולוגית שחוקרת את האוכלוסייה הבדואית בנגב

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו