ידידיה מאיר
ידידיה מאיר צילום: יוחנן כץ

1.

שבועיים בשנה העיתון הזה לא יוצא לאור, בחול המועד פסח ובחול המועד סוכות. וטוב שכך. אומנם עיתון, כתב עת, מעצם מהותו הוא "דבר האבד" (לפעמים אפילו כמה שעות אחרי הדפסתו הוא הופך ללא רלוונטי), כך שאולי מבחינה הלכתית יבשה מותר להדפיס אותו גם בימי חול המועד, אבל מה יהא על הכותבים ואנשי המערכת? להם לא מגיע לחגוג את החג כמו שצריך בחיק משפחותיהם ולא בחיק מקלדותיהם?

אלא שהשנה החופשה הנדירה, שאני כל כך מצפה לה, נפלה בתזמון לא מוצלח מבחינתי. בדיוק בשבוע שבו כל כך רציתי לעבד ולעכל את החוויה הגדולה שעברתי ביום כיפור, אין לי טור? ואני הרי לא יודע לחשוב בלי המחויבות להנפיק תובנות בעיתון.

אז ברשותכם, למרות שעבר כבר די הרבה זמן מהימים הנוראים - מבחינת לוח השנה ובעיקר מבחינת המצב הנפשי - אני חוזר אחורה אל יום כיפור. למעשה, אל יום לפני יום כיפור. אל הודעת הווצאפ ששלחו לנו ישראל ומוריה זעירא, שעומדים בראש קהילת 'ראש יהודי' בתל אביב, ובה המודעה המעוצבת עם הכיתוב "כיפור לכולם בכיכר. תושבי תל אביב מוזמנים לתפילת יום כיפור בכיכר דיזינגוף!". למודעה צירפו הזעיראים שתי מילים: "רוצים לבוא?".

2.

חתיכת דילמה. מצד אחד, ברור שאנחנו רוצים לבוא. בטוח שזאת תהיה חוויה מיוחדת, להתפלל את תפילות היום הקדוש ברחובה של עיר. ועוד איזו עיר. להיות חלק מיוזמה שדואגת ליהודים שבלי התפילה המיוחדת הזאת בכלל לא היו מגיעים לבית הכנסת, אפילו לא לנעילה ביום הכיפורים.

מצד שני, זאת בדיוק הסיבה לא להגיע. יש לנו 364 ימים בשנה לחוויות מרגשות, להיכרויות עם קהילות וגם לקירוב רחוקים - יום אחד בשנה הוא יום של מחילה סליחה וכפרה. ביום הזה היהודי אמור להכניס את הראש לטלית ולהתרכז בעצמו, בתשובתו, בווידויו, בתפילתו, בתפילת ילדיו, לא?

אני חושב שמה שבסופו של דבר גרם לי להחליט לנסוע לתל אביב היא העובדה שהמניין הקבוע שבו אני זוכה להתפלל עשרות שנים, מיום עומדי על דעתי - ולמעשה גם לפני כן, כילד קטן - בבית מדרשו של דודי ומורי הרב יעקב כ"ץ בעיר העתיקה בירושלים (בשנים הראשונות בישיבת הכותל, ואחר כך בישיבת נתיב אריה), לא התקיים השנה במתכונת הרגילה. אחרת כנראה שהייתי מתקשה לוותר. ודבר שני, הבנתי שגם בתל אביב, חוץ מכל נדרי ונעילה, כל תפילות היום לא יתקיימו ברחוב אלא בבית כנסת מסודר בנוסח ישיבתי. עם כל הכבוד ליוזמה הבאמת מרגשת הזאת, התקשיתי לדמיין את עצמי בסדר העבודה מניח מגבת על האספלט של כיכר דיזינגוף ומשתחווה למזרקה.

3.

הגענו לתל אביב כשעה וחצי לפני התקדש היום. מבחינתנו הקדמנו להגיע, כדי להספיק להתארגן ולאכול סעודה מפסקת, אבל מבחינת העוברים והשבים השעה הייתה ממש גבולית. תל אביבים לבושים בלבן התהלכו בנחת ברחובות העיר והסתכלו עלינו במבט של "נו, באמת, עוד מעט יום כיפור, מה אתם מורידים עכשיו שקיות עם קרוקס מהרכב? ולמה אתם לא לבושים לבן?".

למעשה כבר בדרך, הרבה לפני כניסת החג, ירד שקט על מדינת ישראל. שידורי הרדיו נדמו. גם גלי צה"ל וגם תחנות כאן שידרו צפצוף קדוש. שעה קלה קודם לכן בכל תחנות הרדיו, ללא יוצא מן הכלל, התנגנו שירים של ישי ריבו. אחר כך קראתי שאור רייכרט המצחיק כתב שלרגע הוא חשב שקרה משהו לריבו. הרי בפעם האחרונה שכל תחנות הרדיו שידרו שירים של זמר לאומי אחד, זה היה כשאריק איינשטיין נפטר.

אז זהו, שב"ה לא קרה משהו לריבו. למדינת ישראל קרה משהו. היא עברה ליממה אחת למצב ישי ריבו. תוכה רצוף אהבה. וזה באמת כל כך מרגש. רק למה אתם מכניסים את יום כיפור מוקדם כל כך? זה מלחיץ.

4.

כשתיארתי את זה בחיוך לחבר שלי מהגרעין התורני ברמת השרון הוא סיפר לי את הסיפור הלא ייאמן הבא: בגלל הקורונה הוא התפלל השנה במניין מצומצם מאוד. ממש עשרה אנשים. לפני יום הכיפורים הוא קבע עם שני תלמידי ישיבה שיבואו להשלים מניין. והנה מגיעה תפילת כל נדרי, וכמו בסיפורי הבעש"ט אי אפשר להתחיל. שני תלמידי הישיבה לא מגיעים. הדקות נוקפות, עוד מעט שקיעה, ואין זכר לבחורים. ואז, ממש ברגע האחרון הם נכנסים מזיעים ומתנשפים, והחזן מתחיל סוף סוף בתפילה.

אחרי ערבית החבר שלי שאל אותם לפשר האיחור הגדול, וגם לפשר ההגעה החפוזה, והם מספרים לו כך, תקשיבו טוב: אכלנו סעודה מפסקת בישיבה, לקחנו את החפצים שלנו ועלינו לרכב. אתה יודע, זה היה הרבה לפני השקיעה, הרי אפילו תפילת כל נדרי היא לפני השקיעה. היינו צריכים לנסוע רק קילומטרים ספורים ברכב עד המניין, אבל ברגע שעלינו על הכביש אנשים ברמזורים נזפו בנו: "תתביישו לכם! יום כיפור היום! איך אתם נוסעים ברכב!". בהתחלה האצנו את מהירות הנסיעה, אבל אחרי שבצומת אחד אישה בגופייה ממש צרחה עלינו על חילול יום הכיפורים שלנו, הבנו שאין ברירה. יצאנו מהרכב בבהלה, החנינו אותו בצד הכביש והתחלנו לרוץ, ברגל, כל הדרך למניין שלכם.

5.

ומקנאי רמת השרון בחזרה לתל אביב. שקט ירד על כיכר דיזנגוף כשהרב אסף טבצ'ניק, עטוף בטלית ובקיטל, נשא את שיחת הפתיחה שלו לכל נדרי. הרב טבצ'ניק הוא הרב של קהילת 'ראש יהודי' בתל אביב. כמה חברים מונה הקהילה הזאת בכל השנה? אני לא יודע. אבל נכון לשנייה הזאת, של התקדש יום הכיפורים, זאת אחת הקהילות הגדולות בעולם היהודי. אין עוד הרבה רבנים שנושאים דרשת כל נדרי לכאלף איש. בטח לא כשהם עומדים על כיסא פלסטיק של כתר ונזהרים לא ליפול.

"יש סיפור מפורסם", הוא פתח, "על חסיד שאחרי תקופה ארוכה הפסיק פתאום להגיע לרבי שלו לתקופת החגים. 'הרי כל השנה אני לא מתנהג כמו חסיד, אני מנותק לגמרי, ופתאום בחגים אני צריך לעשות כאילו ולהתחפש?', הוא אמר לרבי. והרבי ענה: 'להפך. כל השנה אתה מחופש, זה לא באמת אתה. כשאתה מגיע אלינו לחגים – אתה אמיתי! נכון, רוב ימות השנה אתה רחוק. אבל זה לא עניין של כמות אלא של מהות. כשאתה כאן – זה מי שאתה באמת'.

"עכשיו תסתכלו עלינו פה מסביב: אנשים מכל הסגנונות והמגזרים, שממלאים את הכיכר כדי להיות ביחד ולהתפלל ביחד ביום הקדוש. כל השנה אנחנו שומעים על מחלוקות, על קיצונים, על ניכור, אבל מתברר שכל השנה זו רק תחפושת. יום כיפור חושף מי אנחנו באמת, ואנחנו יותר טובים ויותר קרובים ממה שנדמה לנו. אסור לנו להתבלבל בין התחפושת ובין המהות. היום הזה מזכיר לנו מי אנחנו, ואיך אנחנו יכולים להיראות גם בשאר ימות השנה".

6.

מה אני אגיד לכם, אם תל אביב תהיה בכל שאר ימות השנה אפילו עשירית מאיך שהיא נראתה ביום כיפור, אז אנחנו מסודרים. האמת? אפילו אם ירושלים תיראה ככה הגאולה תבוא.

אם כי אני לא רוצה להגזים בהתלהבות: במהלך כל היום, לצד מאות המתפללים במניין בכיכר, היו גם כאלה שרק הקיפו אותה באופניים, או ישבו על ספסלים ושיחקו בקלפים. הם אפילו לא הסתקרנו לראות מה זה הפולחן הזה שמתרחש שם. בטח לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב או לרבי אסף טבצ'ניק היה משל טוב גם עליהם.

אני רוצה לחדד: אולי דווקא בגלל שלנסוע בקורקינט או לשחק טאקי זו לא עבירה ביום כיפור, דווקא בגלל זה היה מפתיע לגלות שיש יהודים שדי אדישים למהות של יום כיפור. הם לא מתריסים ואוכלים סנדוויץ' ברחובה של עיר, או נוסעים חלילה. הם רק משחקים טאקי או רמי או דוקים. וזאת כבר המסורת שלהם ביום כיפור. מנהג אבותיהם בידם. אבא שלהם שיחק ביום הזה על הספסל בשדרה וזה מה שגם הם עושים. תמכתי יתדותיי ב־13 דוקים.

7.

אבל אז הגיע הרגע שלא השאיר (כמעט) אף אחד מאחור. תקיעות השופר של סוף הצום. מדהים כמה התקיעות הסמליות האלה קדושות בתל אביב. הרבה יותר מהתקיעות דאורייתא של ראש השנה. דקות ארוכות לפני סוף הצום נוהרים אל הכיכר מכל הרחובות המונים, בכל הגילים, ומחכים בדומייה לתקיעות.

במהלך כל היממה כולה השתדלתי מאוד, לרוב בהצלחה, להיות כמה שפחות עיתונאי וכמה שיותר מתפלל, אבל בשעה 19:21, השעה שבה נגמר הצום, השארתי את הטלית אצל הבן שלי ורצתי כמו שלא רצתי בחיים בסוף צום, למלון סנטר שיק שממוקם ברחוב זמנהוף הסמוך. עליתי ברגל חמש קומות לגג של המלון שצופה על הכיכר, כדי לתעד מלמעלה את הרגע המיוחד הזה של התקיעות וקבלת עול מלכות שמיים.

וואו. מלמעלה זה היה אפילו יותר מרגש: אלפי יהודים עומדים בדומייה מוחלטת ומקשיבים לקדיש האחרון. ואז תקיעה, שברים, תרועה ותקיעה גדולה. והחזן מכריז בנעימה: "תתקבל צלותהון ובעותהון דכל בית ישראל קדם אבוהון די בשמיא ואמרו אמן!".

8.

"אמן!" אני עונה מהגג בכוונה. איזה רגע נורא הוד. אבל אז, שנייה אחר כך, כשהחזן עוד באמצע הקדיש, הכיכר מתרוקנת. בשניות. ממרום הגג של המלון רואים את זה כל כך ברור, איך ההמונים פשוט נוטשים את הכיכר. זה נראה כמו אלפי נמלים קטנות שחוזרות אל הקן שלהן.

ואתה עומד שם על הגג רעב ומותש, עם הקיטל והסלולרי, מצד אחד באמת בהתרוממות רוח מכל מה שראית וחווית ביום כיפור בכלל ובתפילת נעילה בפרט, אבל מצד שני, למה זה נגמר כל כך מהר? לאן רצים כולם? בא לך לצעוק מהגג: שנייה, חכו עוד רגע. אל תברחו. לא שחשבתי שהם ישארו לריקוד של "טובים מאורות" אחרי קידוש לבנה, ובכל זאת, זה היה חד.

אני יודע שבשנה הבאה כולם ישובו לכאן ביום הזה, במקום הזה, בשעה הזאת. ואני בטוח שרבים חזרו הביתה בתחושה של התעלות ואמרו לעצמם "זה באמת סטארט־אפ יהודי כזה מוצלח. יום אחד בשנה בלי מכוניות בכבישים, בלי רעש, הכול שקט וקדוש כזה. אין על יום כיפור". והם צודקים. אבל רגע, מה עם הסטראט־אפ היהודי ההוא שחוזר על עצמו לא פעם בשנה אלא כל שבוע? גם בו יש קדושה באוויר, גם בו לא נוסעים ברחובות (זאת אומרת אמורים לא לנסוע), ובנוסף לכל זה, יש בו עוד אלמנט יהודי נפלא אחד שאין ביום כיפור: אוכל!

9.

אתם לא רוצים לנסות את זה פעם? כדאי לכם. באמת. רק אם אפשר, בואו נקבע מראש, שאם אתם מחליטים ללכת על הדבר הזה, תהיו קצת יותר סובלניים לדוסים מלידה, שגם אחרי זמן כניסת השבת שמופיע בעיתון יש להם לפעמים עוד קצת התארגנויות קטנות. אל תעמדו עם סטופר ואל תצעקו עלינו ברמזור, בסדר? חיו ותנו לחיות.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

סיום תפילת נעילה בכיכר דיזינגוף בתל-אביב
צילום סלולרי: ידידיה מאיר
מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו