קרוב ל-2,000 בני אדם ליוו אחר הצהריים (חמישי) למנוחות את ארבעת בני משפחת בן אלי שנספו בתאונה הקטלנית בכביש 98 סמוך לחורפיש: האם מורן (36), הבנים דקל (12) וליאם (10) והבת אנאל (3).
אב המשפחה ראובן שנפצע בינוני באסון הובא באמבולנס להלוויה בבית העלמין הישן במעלות, ובסיום ההלוויה הוחזר למחלקת טיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם.
בתאונה נהרג גם נהג האוטובוס אשר בסון (76) שהלוויתו תיערך מחר (שישי) בבית העלמין תל רגב.
הרב הראשי של מעלות, מאיר אסייג, ספד לבני משפחת בן אלי: "אין בן תמותה שמסוגל למצוא את המילים ולומר אותן בשעת שבר גדולה כל כך, בשעה שאנו ניצבים ליד אבא ששכל את שלושת ילדיו והתאלמן מאשת נעוריו. אנו ניצבים ליד אב ששכל את בתו ונכדיו, ליד סבים וסבתות שאיבדו את היקר להם מכל. לעתים השתיקה היא הדבר והדרך הטובה ביותר להביע מסרים. כפי שנאמר על-ידי דוד המלך בתהילים: לך דומיה תהילה, וכפי שנאמר במקורות - סייג לחכמה שתיקה; אך אני שואל את עצמי איך ניתן לשתוק ולהחריש נוכח השבר הגדול הזה".
"אין לנו שליטה על המלאך המשחית, אך דעו לכם שישנו מלאך משחית אחר שצריכה להיות לנו שליטה עליו והוא תאונות הדרכים. אלפי אנשים מוצאים את מותם ומקפחים את חייהם מדי שנה בנסיבות קשות. נשים, גברים, זקנים וטף. לצערנו, רישיון הנהיגה לא משמש רק לנהיגה - אלא גם כרישיון להרוג. אין בפינו מילים לנחמה. כל מה שנותר הוא להתפלל לרפואתו של אב המשפחה ולהנציח את שמה הטוב של המשפחה, משפחת בן אלי – כולנו בנים של האל".
סגן וממלא מקום ראש העיר מעלות, שמעון בן נעים, ספד בהלוויה: "טרגדיה נוראית פקדה את עירנו. כלל התושבים הוכו בתדהמה לנוכח האסון הכבד. לא ניתן לעכל מוות של ילדים תמימים שלא טעמו את טעם החיים, מוות של אם מסורה ונאמנה וילדיה; אך אנו אנשי אמונה ונסתרות הן דרכי האל. בכל שנותיי הרבות אינני זוכר אסון קשה כל כך מאז אסון מעלות, שהתרחש בבית הספר נתיב מאיר בעיר".
סמדר חדד, חניכה בסניף בני עקיבא בחריש, סיפרה לערוץ הכנסת על רגעי התאונה הקטלנית שאירעה אתמול (רביעי) ליד חורפיש בגליל.
''בנסיעה הלוך הנהג בלם בצורה מפחידה ועפנו קדימה ואחורה, אמרתי לעצמי שאולי זה נהג שלא מתאים כל-כך לילדים כי צעקנו והתרגשנו", נזכרה חדד.
"בנסיעה חזור הוא התחיל בצורה רגילה, הייתי בטלפון וראיתי מה שלחו לי. ראיתי פתאום סטייה מהנתיב, אני שומעת בום ואני מבינה - אנחנו נופלים. אני סוגרת את העיניים, אני פותחת אותם, רואה את המדריכה שלי עליי וזכוכיות עפות.
"החזקתי במושבים והתגלגלנו שלוש או ארבע פעמים, אני זוכרת שפתחתי את העיניים ואני עומדת באוטובוס הפוך, יצאתי מהשמשות המנופצות וראיתי ילדים בהלם. המדריכה שלי בכתה ואמרתי לה 'אני לא מצליחה לנשום, אולי אני בהתקף חרדה'. עליתי לאמבולנס ונסענו לבית החולים זיו", הוסיפה חדד.