כששמעון פרס היה נשיא המדינה הוזמנתי לפגישה איתו. הייתי אז יועץ של נתניהו, שיחות עם אבו מאזן התקיימו, ופרס רצה לטעות בי את תקוות השלום שלו.
שוחחנו במשך כשעה. הוא היה אז בן שמונים ותשע ואני בן שלושים ושבע- הבדל של יותר מחמישים שנה.
לא השתכנעתי אז כמו היום מהיכולת של אבו מאזן והפלסטינים להתקדם לשלום.
המחויבות לארגוני הטרור ונרטיב הנכבה היתה גדולה מהאינטרס בשקט. כך גם היום אצל אבו מאזן ולא משנה מי נפגש איתו.
ולמרות הפער הייתי מרותק מהאיש שמילא כל תפקיד אפשרי במדינת ישראל. הכל חוץ מלצאת לשדה הקרב. באמצע השיחה שלף פרס מסמך ששמר מאז שהיה יועצו של בן- גוריון. היתה זו תחילתה של מלחמת השחרור, ובן- גוריון הציע לאחד האלופים להיות רמטכ"ל. האלוף השיב בכתב:
"בדקתי את מצב החימוש בצבא. יש לנו שישה מיליון כדורים וצריך מיליון ליום. אני לא רוצה להיות רמטכ"ל לשישה ימים".
האלוף טעה הסביר פרס: ישראל שרדה בניגוד לתחזיות שלו. בן- גוריון לא התרגש מהסירוב של האלוף וגם לא מהסיבה.
לו היה צריך בן- גוריון לקבל החלטות באווירה התקשורתית של ישראל המודרנית, הוא היה קורא את הפתק וסוגר את הבסטה. מוותר על המיזם שנקרא מדינת ישראל. לו היה לוי אשכול מתמודד עם האווירה הזו ערב מלחמת ששת הימים, ספק רב אם היה יוצא למכת המנע ומכריע את המלחמה.
בן- גוריון היה האיש שדחף לפרויקט הגרעין הישראלי (לפי פרסומים זרים). פרס היה השליח שלו לצרפת ותפר את הפרויקט. אבל כשישבנו יחד הוא דיבר דווקא על לוחמה זעירה, טכנולגיה זעירה, והרבה מאוד אתוס.
ישראל בנויה על אתוס. זה המצרך הבסיסי ביותר שאיתו התחיל הכול, המצרך הבסיסי שבעזרתו מניעים חיילים ואזרחים. ב-1948 זה כל מה שהיה. מעט נשק ותחמושת והרבה אמונה, שנשענה על האתוס של מעטים מול רבים.
שמעון פרס היה איש של אתוס וחזון. כשאני שומע יאוש, חמוציות ואמירות שאי אפשר אני מציע להזכר דווקא בצד הזה שלו. אפשר להתגבר על כאוס של שנים במגזר הערבי לצאת למבצע חומת מגן לאיסוף הנשקים. אפשר לפרוס תשתיות תקשורת ותחבורה שלא נפרסו שנים.
אפשר לייצר מסלולי שירות גם לחרדים וערבים. אפשר להחזיק ממשלת אחדות, להחליף שלטון בדמוקרטיה. אפשר לעבוד.