סליחה שהפעם זה סיפור קשה ומזעזע.
התעללות מילולית (לפחות) מצד הסייעות בכיתה של הבת שלי בזמן קייטנת החופש הגדול.
לא האמנתי שמישהו יעז לפגוע בבת שלי. בוודאי לא אם היא נכה ומוגבלת ולא יכולה לדבר ולא לעשות כמעט שום דבר.
בעצם כן...אני לא תמימה. אני הרי יודעת שהיא הרבה יותר פגיעה מאשר ילד רגיל.
אבל לא האמנתי שהאמון שלי, וה'לכאורה' תמימות שלא היתה לי ברירה אלא להיאחז בה - תתנפץ לי בפרצוף כל כך מהר!
ואיזה מזל שגילינו זאת "רק" בסוף כיתה א' ולא שנים אחר כך.
ומה שמדהים זה שלא מדובר רק בבן אדם אחד.
כל צוות הסייעות של הכיתה! (גם זו ששתקה - היתה חייבת לדווח)
המקום אליו שלחתי את המלאכית שלי יום יום, תוך כדי תפילה שהשליחים שמטפלים בה יהיו שליחים נאמנים. איזה נאמנים..
נכון. יש שם המון שליחים נאמנים ומדהימים. אבל לא הסייעות בכיתה של הבת שלי.
'בני אדם' לא הייתי קוראת להן.
וזאת עליכם לדעת - יש דבר כזה נשים רעות! נשים סוטות! נשים נבזיות! שצועקות ומקללות ומטרידות מינית ילדה מלאכית בת 7 שכל חטאה הוא בזה שהיא מתבטאת בבכי ובצעקות כשמשהו קשה לה או מציק לה.
שכל חטאה הוא שיש לה טיטול והיא צריכה שיחליפו לה!!
איך למען ה' המערכת ממשיכה לקבל סייעות בלי שום הכשרה, בלי שום רגש, עם יחס נוראי לבעלי מוגבלויות. שרק חיפשו מקור הכנסה... קטונתי.
זו עבודה מאתגרת וקשה. ללא ספק. לא כולם מסוגלים לה.
אבל אין. מצב. בעולם. שמישהו יצטרך להיפגע מאנשים רעים חסרי לב.
לא האמנתי שהילדה שלי תספוג קללות (ליתר דיוק, קיללו אותי - אמא שלה. והמבין יבין)
לא האמנתי שיצרחו עליה "די חלאס!" "די סתמי את לא צריכה לצעוק", שיגידו עליה בנוכחותה "די היא בלתי נסבלת" "הילדה הזאת מכה" וכשהיא לא תזוז יגידו שהיא "בול עץ". (מילה נרדפת לנכה.. יפה.) לא האמנתי שכשיגלו שהיא עשתה בטיטול יגידו "היא עושה עכשיו. אני בטוחה. לא מחליפה לה. לא ראיתי, לא הרחתי."
לא האמנתי שבגלל תנוחה מסוימת שמרגיעה אותה ואצל בן אדם רגיל - זהו משהו מיני - מישהי מהצוות תלעג לה ותגיד "היא עייפה...היא רוצה ל* וללכת לישון. תגידי! (כביכול פונה לבת שלי) אני רוצה לישון ול*. אני רוצה ל* ול* ול*" (מילה גסה ביותר.)
הלב דפק על 200, כל הגוף רעד כששמעתי את ההקלטות.
הבת שלי לא היחידה שספגה. כמוה היו עוד ילדים, ועוד התבטאויות והשפלות רבות.
אלא שהיא כנראה היחידה שאצלה בכי או צעקות (גם של שמחה) עוזרים לה להתבטא, וזה ממש לא התאים לתתי-האדם האלה, שמקומן בכלא או לכל הפחות בבית עד 120 ללא מפגש עם בני אדם.
זו לא מעידה, זה לא כעס חד פעמי בלתי נשלט שקורה לכולנו. זה לא. זה לא נסבל בשום צורה.
מתנצלת מראש ומבקשת סליחה מכל הסייעות המדהימות בחינוך המיוחד.
אתן ודאי מדהימות, אבל בבקשה תבינו אותי.
עד עכשיו שמעתי רק סיפורים.
עכשיו זה הסיפור שלי.
אין ברירה.
אז מה אני רוצה? זה מה שאני רוצה:
1. שקיפות. חייבים! חובה מצלמות בתוך הכיתות!
2. חייבים השגחה קפדנית בתוך המוסד! לא להשאיר סייעות לבד עם הילדים ללא השגחה של מורה.
3. הכשרה! לא כל אחד ראוי לעבוד עם ילדים מיוחדים. צריך לדעת איך לגשת לקודש הקודשים. צריך להבין מה זה ילד מיוחד, למה הוא בוכה, למה הוא צועק, למה הוא משתולל, איך הוא מרגיש, מה עובר עליו...
במצב כיום כיון שיש מחסור בכח אדם - כל אחת מתקבלת לעבודה בתור סייעת. בלי הכשרה, בלי אבחון פסיכולוגי, בלי אישור מהמשטרה. חייבים לפעול לשינוי בנושא. ומכאן אני מגיעה לדבר הבא:
4. תגמול הוגן! לא פלא שחסר כח אדם כששכר הסייעות עומד על שכר מינימום. זו עבודה קשה!! זו עבודה מאתגרת!!
הבת שלי זכאית להסעה. זכאית לליווי. היא צריכה להיות זכאית גם לסייעות אנושיות. הסיכוי למצוא סייעות אנושיות יעלה בעשרות אחוזים במידה והן יתוגמלו בהתאם.
שוב סליחה מכל הסייעות המדהימות, סליחה מהסייעות החדשות שנכנסו לעבוד במקום הסייעות הרעות.
זהו חלק מהחבילה. שלי. שלכן.
בבקשה שתפו להעלאת המודעות של כולם!
של המערכת, של צוותי החינוך המיוחד, ובעיקר - של ההורים. תעשו הכל כדי להגן על האוצרות שלכם.
נוכחתי על בשרי שלהאמין בטוב זה לא תמיד מספיק.