תא"ל (מיל') אפי איתם
תא"ל (מיל') אפי איתםצילום: מאור קינסבורסקי

"קיבלתי החלטה אישית אסטרטגית. בשנה הבאה אני אהיה בן שבעים. החלטתי לומר את מה שאני חושב ולחזור ולהיות אדם חופשי". כך אומר תא"ל במילואים חבר כנסת והשר לשעבר אפי איתם.

את ההכרעה הזאת הוא קיבל אחרי שהבין שהוא כבר לא ימונה ליושב ראש יד ושם. "החלטתי שאני לא מצפה יותר לשום תפקיד או הכרה של הממסד ביכולותיי או בערכיי. מה שקרה ביד ושם היה פוליטי וציני, ואין לי יותר זמן לחכות לתפקידים שאפשר להועיל בהם".

לפני כמעט שנה הציע השר זאב אלקין, אז איש הליכוד, למנות את איתם ליו"ר המוסד הממלכתי. ראש הממשלה נתניהו תמך, וגם ועדת המינויים אישרה, אבל הממשלה הייתה פריטטית ונדרשה גם הסכמתו של בני גנץ, שסירב לתמוך במינוי. בתוך כמה חודשים הממשלה התחלפה ואיש לא התקשר להגיד 'מצטערים, אבל אתה לא מתאים'. "אני מאוד רציתי ללכת ליד ושם והייתה בי תמיכה רחבה. היה אפשר להעביר את זה בממשלה הזאת. היה כאן דו־קרב בין הסיפור שלנו, סיפור הניסיון של העולם להשמיד את העם היהודי באופן שלא היה בהיסטוריה, ובין סיפור שהשואה היא חלק משיח הנרטיבים הכללי על הרוע. עד כדי כך שהערבים אומרים שהקמת מדינת ישראל היא השואה שלהם, ואנחנו מבינים את זה ומביאים אותם ליד ושם כדי שיראו באיזו מידה השואה שלהם דומה לשלנו. בדו־קרב הזה, הסיפור השני ניצח".

איתם ורעייתו עילית, שנוכחת גם היא בריאיון, מכנים את מה שעברו לאורך השנים "אינקוויזיציה". הם לא מתכוונים לעינויי גוף אלא להשתקה, לניסיונות להמיר את דעותיו של אדם מימין לשמאל, משמרניות לפרוגרסיביות, להכפיף אותן לאיזשהו קוד מקובל. לדבריהם, זה מה שמתרחש היום בשיח הציבורי. "אנחנו בוגרי האינקוויזיציה כמעט מההתחלה", הם אומרים. "היינו משפחה יחידה של מג"ד דתי ואחר כך מח"ט דתי עם כיפה גדולה וזקן". איתם ממשיך: "הייתי תמים, כי באתי מליבת הציונות החילונית וציפיתי שאם אני ממשיך בצבא רק יחבקו אותי, כמו שהיה בתחילת השירות שלי כשהייתי מפקד סיירת גולני".

בני הזוג איתם החלו את חייהם המשותפים כזוג קיבוצניקים חילונים. הם חזרו בתשובה בעקבות מלחמת יום כיפור ואז חוו את השינוי. "כשחזרתי לצבא", הוא משחזר, "לא הבנתי איזו חציית קווים עשיתי. עוד הייתי בעין גב, המשכתי להיות באותו צבא, דיברתי באותה שפה וחשבתי שאני בונה שלב נוסף בערכים שקיבלתי בקיבוץ: אדמה, ביטחון, התיישבות וקשר למסורת. היו הרבה שנים שהרגשתי פליאה. לא האמנתי שזה באמת קורה. אמרתי לעצמי אולי משהו לא בסדר איתי, אולי אני מרגיז אותם, אבל לא. בהחלטה המאוד אישית שלי הכנסתי את עצמי לאיזו ארץ גזירה, ואז התחילו יותר ויותר רחיים על הקידום שלי בצבא. אף אחד לא אמר לי את זה במפורש אבל זה התחפר והתחפר".

כאילו אתם כבר לא אותם האנשים אם יש על ראשכם כיפה או מטפחת.

"ממש כך. אותו אפי איתם, אותה עילית משדה בוקר. ברגע שהחלטנו את ההחלטה האישית הרוחנית הזאת, לא הבנו לאילו מסיבות כבר לא נוזמן. וכמובן מדובר באנשים הכי פתוחים, נאורים ומכילים".

עדיין בוער בי להשפיע

בעיצומו של הקיץ האחרון ראיין העיתונאי יואב לימור את איתם וכתב "קשה לחמוק מהרושם שמדגדג לו לשוב לעשייה הציבורית". איתם לא מכחיש, להפך. הוא בעיצומה של עשייה כזאת, אבל מזווית אחרת מזו שהייתה עד היום. הפעם לא על הבמה אלא מאחורי הקלעים. "אני את הפרק הפוליטי הפרונטלי והפורמלי סיימתי, אבל עדיין בוער בי להשפיע ולעזור למדינת ישראל. בשנות חיי ראיתי הרבה פעמים שבעיות מולידות טוב. אני לא עוסק יותר ביד ושם, אני עוסק בחידוש התנועה הציונית. עם ישראל צריך להתחבר מחדש להמנון שלו, לתקווה להיות עם חופשי בארצנו. אנחנו לא חופשיים היום. אנחנו אזוקים באזיקי רעיונות, מחשבות, נרטיבים ופרדיגמות שהם לא אנחנו. אני עסוק בניסיון לגבש מסגרת שתאפשר להרבה ארגונים שפועלים בהרבה מאוד תחומים להיות שותפים". איתם מתכוון לארגוני החברה האזרחית הלאומיים שקמו בשנים האחרונות. הוא החל לקיים מפגשים עם ראשי הארגונים האלה, והופתע מהמגוון, מהכמות ומהעובדה שצעירים רבים שותפים בהם. "אני נפגש עם כל מיני סוגים של יזמויות. חינוך, אנשי צבא, משפט, הגות. בגדול אפשר לכנות את זה להניע תנועת עם. ואני לא הרצל, אבל כן יש צורך להגדיר מחדש את יעדיה של הציונות".

למה היא צריכה להגדיר את עצמה מחדש?

"משום שכמעט בכל התחומים שהציונות ראתה את עצמה מתווה דרך, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב של בלבול גמור. גם ביחס לארץ, לטריטוריה שלנו, גם ביחס לשפה שלנו, שהפכה להיות למרמס על ידי כל מיני אקספרימנטים מגדריים, א־מגדריים ועל־מגדריים, וכמובן ביחס לביטחון ולהתיישבות".

איתם, אב לשמונה וסב ל־34 נכדים, נולד וגדל כאמור בקיבוץ עין גב, קיבוץ שנבנה בשיטת חומה ומגדל ומבחינתו של איתם הגשים ערכים חשובים מליבת הציונות. "קודם כול הקיבוץ הגשים ערך של התיישבות בחבל ארץ קשה מבחינה אקלימית וביטחונית. כנער אני זוכר איך הדייג של הקיבוץ, על חוף כורסי של הכנרת, היה תחת אש. חוץ מזה היה שם ניסוי נחשוני ליצור חברה שוויונית וצודקת. איש נותן כפי יכולתו ומקבל כפי צרכיו". אבל, אומר איתם, כל זה הוא נחלת העבר. היום אנחנו בעידן אחר. תקופה שהוא קורא לה "בבליזציה", מלשון בבל. "מדובר בצונאמי של רעיונות, שוויון וביטול כל המהויות. הכול נהפך לאיזו בלילה, בלבול שנועד לשטח הכול. זה מבול שכבר מחק את רוב הזהויות הלאומיות בעולם. עייני ערך אמריקה ואירופה, שנבללים תחת גלים של הגירה. המחשבות שהטכנולוגיה והקדמה יאפשרו לבנות מגדל שראשו בשמיים, שיביאו איזו הקלה ערכית ואנושית, קרסו".

וכאן נכנס, להבנתו, המקום שלו ושל בני גילו. "אחד מסימני הגאולה הוא 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים'. האם התפוסה במוסדות הגריאטריים בירושלים היא הסימן לגאולה? ברור שלא. מדובר על הזיכרון הארוך. הזיכרון שמגשר בין זוטות היומיום שאנחנו מוצפים בהן היום ובין נקודת ההתחלה של המסע. זיכרון הייעוד והמטרה. במובן הזה אנשים כמוני, שכוחם עדיין בפיהם, מסוגלים להזכיר לציונות מה היא הייתה, מה היו יעדיה ואיפה היא עכשיו על ציר הניווט הגאולתי, שהציונות התברברה עליו. אנחנו מסוגלים לטעת בה את הרצון והתקווה לחדש את מסעה אל יעדיה".

והוא אופטימי. "אני חושב שבטריטוריה של קווי החוף שלנו מתחילה להיווצר זעקה. תנועות היסטוריות הן לא כאוטיות. אנחנו הולכים קדימה, במלוא מובן עומק התשובה. אנחנו שבים אל עצמנו ואל חרותנו".

המדינה קדושה, לא הממשלה

באחת עשרה השנים האחרונות שימש איתם כנשיא של חברת ג'ני אנרג'י אינטרנשיונל, חברה מתחום האנרגיה. לפני כן הוא הספיק להיות שר וחבר כנסת. ככזה, יש לו דעה נחרצת על התנהלות הממשלה הנוכחית, או מדויק יותר - על ההרכב שלה.

"יש להבחין בין המדינה ובין אנשים או מפלגות שלעת כזאת או אחרת אוחזים בשלטון. מדינת ישראל היא מפעל קדוש של עם קדוש, אבל הממשלה איננה קדושה. ומי לנו יותר מהממשלה הזאת, שנשענת בעצם קיומה היומיומי על אויבי ישראל המוצהרים ביותר. זו הפעם הראשונה שהממשלה שמקבלת החלטות בשבילנו, בשביל כל החזון הציוני, היא בלתי לגיטימית. ואני לא מדבר על הפרת הבטחות בחירות או על פורמליסטיקה של טריקים קואליציוניים".

ואם היה מדובר בערבים שמביעים נאמנות למדינה, היית חושב אחרת?

"זה בדיוק ההבדל בין שיח זהויות לשיח מהויות. בשיח זהויות כל אחד יכול לאמץ לעצמו זהות, לפשוט וללבוש אותה. שיח מהויות הוא מאוד עמוק, בסיסי ובלתי משתנה. להיות יהודי זו מהות ולהיות מדינה של העם היהודי זאת ה־מהות. זה לא אומר שהאחרים פחות טובים, אבל הם לא יכולים להיות חלק מההנהגה של מדינת העם היהודי. ערבים ככלל יכולים להיות תושבי מדינת ישראל, ליהנות מזכויות אישיות מפליגות ומהגנת החוק על רכושם וביטחונם, אבל שום שיתוף בעניינינו הלאומיים, לכן הם לא יכולים להיות בממשלה".

כמי שעמד בראש המפד"ל, היום כשיש ראש ממשלה דתי זה משמח אותך?

"הכיפה הסרוגה היא סימן חיצוני לאומר פנימי. אבל בואו נדבר על רעיונות ולא על אנשים. אינני מכיר את נפתלי בנט ואת עולמו הפנימי. אני יודע מה חושבים רוב רובם של רבותינו על עוצמתו הרוחנית ועל החיבור שלו לעולם הקודש. לזה וגם לטיעונים על כך שהוא הונה את בוחריו אני מייחס פחות חשיבות. זה מכעיס, מרגיז ומבייש, אבל זה לא הדבר המרכזי".

הכעס העיקרי של איתם על בנט קשור, כאמור, לשיתוף הערבים בקואליציה. "הוא הוביל לממשלה שאיננה ממשלתו של העם היהודי. במובן הזה היא לא לגיטימית. אם חובש כיפה נכנס לאוטו ונוסע בשבת כדי שאחרים יסכימו לנסוע איתו, מה אכפת לי אם יש לו כיפה סרוגה? הניסיונות לתאר את ההליכה עם תומכי רוצחי חמאס כמעין פיקוח נפש, להציל את מדינת ישראל מבחירות חוזרות ונשנות, היא לא נכונה ולא מקובלת. אני חושב שהיו מספיק פתרונות אחרים. נכון, אולי בפתרונות ההם נפתלי בנט לא היה ראש הממשלה, או לא ראש הממשלה בקדנציה הראשונה, אבל היה אפשר בקלות להקים ממשלה יהודית לאומית".

הזכרנו את ערביי ישראל. האם הופתעת מהפרעות שהיו כאן בזמן מבצע שומר החומות?

"לא. אני אדם רציונלי. מי שרוצה להבין כמה אנחנו קרובים לסבב נוסף של מלחמת עצמאות ממש, שיעקוב כמוני אחרי ערביי ישראל ויראה תהליכים שמאוד דומים לאלה שעברו עלינו כשהקמנו את המדינה. הם בונים צבא ואוגרים נשק. אנחנו מדברים על עשרות אלפי כלי נשק ומאות אלפי צעירים שלא משרתים במסגרות לאומיות או צבאיות ומחפשים איפה להוציא את האנרגיות. במקביל הם בונים מערכות אלטרנטיביות למדינה, מערכות רווחה ומשפט, וכמובן רוכשים קרקעות, משתלטים על קרקעות ויוצרים אקס־טריטוריות. מי שמסתכל היום על מדינת ישראל רואה שיש לה ריבונות מנומרת. יש אזורים ששוטר או חייל לא ייכנס אליהם".

מה לדעתך צריך לעשות?

"קודם כול לדעת. להפסיק לספר לעצמנו סיפורים שקריים שבסוף גורמים לנו לעמוד מופתעים מול המציאות ולסרב להתמודד איתה. כשברחנו מלבנון עם זנב בין הרגליים אמרתי לאהוד ברק 'אנחנו לא יוצאים מלבנון, אנחנו נושאים את לבנון בתוכנו', ואז קרה מה שקרה בעזה וקרה מה שקרה ביו"ש, ועכשיו התהליך הזה קורה בתוך שטחי הקו הירוק. אני קורא לכל הישראלים שלא מסכימים איתי לגבי יו"ש - תסכימו איתי לגבי לוד, לגבי רמלה, לגבי הגליל, לגבי נצרת והנגב. זאת הייתה אמורה להיות הארץ הקונצנזואלית שבה היינו אמורים לעמוד איתן על קרקעותינו ועל זהותנו".

אנחנו לא מפחדים

לאיתם עבר מפואר בצבא ההגנה לישראל. הוא היה תת־אלוף חובש הכיפה השני בצה"ל, פיקד על עוצבת הגליל בימי שהותו של צה"ל בלבנון והוביל אותה להישגים רבים. שנים קודם לכן עוטר בעיטור המופת על תפקודו במלחמת יום כיפור, עת בלם כוחות סוריים וחילץ פצועים תחת אש. בין לבין הקידום שלו עוכב כמה פעמים, גם על רקע פרשיות גבעתי א' וב' שהיו בעקבות הכאת ערבים פלשתיניים על ידי חיילי צה"ל (הוא לא נשפט בפרשיות אלה ולא הורשע), וגם על רקע העמדות הימניות שהביע מעל כל מיני במות בעודו בשירות. כשאיתם נשאל על המדיניות הנוכחית של צה"ל, לנוכח נפילתו של בראל שמואלי, הוא נחרץ מאוד. "צה"ל איננו מנצח את אויבי מדינת ישראל כבר הרבה זמן. הוא מייצר תחליפי ניצחון, תמונות ניצחון אולי".

זו אמירה מאוד חריפה.

איתם לא חוזר בו, להפך. "אני זוכר את כל מומחי אמ"ן ומומחים מטעם שאמרו שאחרי הנסיגה מלבנון הטילים של החיזבאללה יחלידו. אני עזבתי את הצבא על רקע אי ההסכמה שלי לנסיגה הזאת. עטפו את זה אחר כך בנימוקים ותירוצים (הטענה הייתה שהוא פרש משום שלא קודם, ע"ל) אבל זה היה העניין. בשנה לפני שברחנו, כשפיקדתי על אוגדה 91, חיזבאללה מנה בהערכות המקסימליות 700-600 לוחמים בלי נשק כבד. הם התעמתו עם חיילי צה"ל בלילות ובסבך, ואנחנו פגענו בהם. נכון, היו לנו גם נפגעים. אבל קוצר הרוח, ובעיקר המחשבה שאם ננתק מגע מחיזבאללה הכול יסתדר, שאם נשחרר אותם הם ישחררו אותנו, היא שטות.

חיזבאללה הפך לצבא, עם פרויקט של דיוק טילים, ובעצם ברור שהוא מהווה היום איום אסטרטגי על מדינת ישראל וגורם לקשיים גדולים גם בגיוס של צה"ל. צריך לזכור שכשתפרוץ מערכה מול החיזבאללה, חיילי המילואים יצטרכו להתגייס כשהם משאירים את הנשים והילדים תחת אש. היום טילי הארגון מכסים את כל שטח ישראל. הימ"חים יהיו מותקפים והחיילים יצטרכו להתארגן תחת אש. תראי מה עשתה קטיושה אחת בשטח התארגנות בלבנון השנייה", הוא אומר ומזכיר את חיילי המילואים שנהרגו בבית העלמין בתל חי. "גם שדות התעופה שלנו ייפגעו. וכל מה שאמרתי אמור גם לגבי חמאס. לכן הטריק הזה שאנחנו נברח ואחר כך הם יירגעו, או שנקיים איתם סוג של חיים משותפים, הוא כמו האשליה של האמריקנים עם אפגניסטן, וייטנאם ואיראן. הם שונים מאיתנו, ואנחנו צריכים להכיר בשונות הזאת. צריך להיות קריטריון ברור - מי שקם עלינו, אנחנו נקום עליו בטרם הוא יהיה חזק מספיק כדי לאיים על עצם קיומנו".

המחאה שפרצה אחרי נפילתו של בראל שמואלי האשימה גם את הרמטכ"ל אביב כוכבי ברפיסות, למרות שהוא מדבר הרבה על קטלניות.

"הבעיה היא לא באביב. אני מכיר אותו היטב. יש לנו אפילו מדי פעם דיבור. אני מאוד מעריך אותו וחושב שהוא איש הגון, חושב ואמיץ. הבעיה היא בהנהגה שלנו. יש דפוס חוזר של חוסר רצון להתמודד עם האויבים שלנו ולהכריע, והדבר הזה פוגע בצבא. צבא שבמשך שנים רבות הוא חשוך ניצחונות, חשוך הרתעה ומפתח תחליפים טכנולוגיים כדי שלא להתמודד עם נפגעים, גורם לכך שבסוף, כשהמערכה תפרוץ מי שישלם את המחיר יהיו האזרחים". איתם מסביר שלארגוני המחבלים יש הרבה יותר טילים מרקטות כיפת הברזל של ישראל ומשום כך, כשתפרוץ מלחמה, הצבא יתקשה לשמור על חיי האזרחים.

"אני מאוד מקווה שלא יהיה תרחיש שבמלחמה הבאה יהיו מאות נפגעים בעורף, ורק חיילי צה"ל יצאו בשלום מהדבר הזה - כי מה, ניסע לבירות עכשיו?! נכבוש עכשיו את סוריה?! יהיה דו־קרב של אש, ובדו־קרב כזה ידנו תמיד תהיה על התחתונה, כי בכל הקשור לנפגעים אזרחיים אנחנו יותר רגישים. הצד השני הוא זה שיחליט מתי להפסיק ומתי שוב להתחיל, ויהיה עוד סבב. וככה לאט לאט מתרחשת התשה של הביטחון העצמי של צה"ל, של היכולת שלו להבטיח ביטחון לאזרחים, ונוצר סינדרום מוזר שחיי החיילים יקרים יותר מחיי האזרחים".

ולמרות כל מה שאיתם אמר בשיחה הזאת הוא אופטימי, "כי אני יודע שיש השגחת ה' על התהליך הזה. ואני פוגש אנשים צעירים מלאים בכוחות, ואם הקדוש ברוך הוא יעזור, תהיה מערכת של התחדשות ציונית. אני משוכנע שהדבר הזה יהדהד בליבו של רוב עם ישראל, שמרגיש מבוזה עם כל הרעיונות שמסתובבים בתוכנו. אני לא מקל ראש בכך שהזמנים לא פשוטים. אבל לא כדאי לנהל את המערכה הזאת תחת בהלה. מה שהם רוצים זה שאנחנו נפחד. אנחנו לא מפחדים".