תיבת נח. אילוסטרציה
תיבת נח. אילוסטרציה צילום: ISTOCK

שתי דקות אחרי שהנחתי את הציוד צץ מאי שם פקח ותקע בי מבט חשדני. "מה זה?" הוא שאל.

"סתם", עניתי, "קרשים".

"באמת מזל שנזכרת סוף סוף לפרק את הסוכה", הוא החמיא לי, "אבל למה על המדרכה?"

"מה יש", אמרתי, "אסור?"

"יש לך רבע שעה לפנות מפה הכול", הוא אמר והתכוון ללכת. נעמדתי מולו וחסמתי את הדרך.

"זו לא סוכה", גיליתי לו, "אני בונה תיבה".

"אתה לא יכול לבנות שום דבר בלי רישיון מהעירייה".

"בשביל הסוכה לא הייתי צריך רישיון".

"סוכה היא מבנה זמני".

"גם התיבה. היא תעמוד פה רק עד שיבוא גשם, ואז היא ואני נפליג מכאן ולא תראה אותנו יותר לעולם".

"אתה מסתלבט עליי?"

"חס וחלילה", אמרתי, "אני פשוט מרגיש שאני לא יכול יותר".

המבט שלו הבהיר שגם הוא לא.

"תראה", הסברתי, "אני כותב כל שבוע מדור בבשבע".

"אה!" אורו פניו, "אתה זה שהוציא לא מזמן ספר עם כל מיני סיפורים מצחיקים?"

"לא, זה יעקבי".

"שמע, הוא קורע!"

"באמת תודה רבה לך".

"אז בגלל זה אתה לא יכול יותר? בגלל שהוא כותב יותר מצחיק ממך?"

"אתה חושב ככה?"

"שמע, גם אתה אחלה. הפאנצ'ים שלך בצד העמוד מאוד מצחיקים".

"גם זה יעקבי".

"אז על מה אתה כותב?"

למה לי פוליטיקה עכשיו

"זה בדיוק העניין", אמרתי, "לפעמים אני כותב על נושאים ממש חשובים, כמו איך בוחרים אבטיח או מה קורה כשהשבת מתחילה להיכנס מוקדם, ואז אני מקבל תגובות די נחמדות".

"מתוך נימוס".

"כנראה. אבל לפעמים אני כותב על פוליטיקה ואקטואליה, ואז אני מקבל תגובות שחלקן לא מנומסות בכלל".

"כן, באמת גועל נפש מה שעושים לבנט".

"אני דווקא חושב שמה שבנט עושה זה גועל נפש".

"בוא, זה לא שנתניהו היה יותר טוב".

"זה בדרך כלל מה שעונים לי. ואני חושב שנתניהו כן היה יותר טוב, אבל זה לא העניין".

"אז מה העניין?"

"העניין הוא שבנט הגיע לראשות הממשלה במרמה".

"טוב, לא הייתה ברירה. זה או ממשלת אחדות או בחירות".

"אז קודם כול, ממשלה שמדירה חצי מהעם היא לא ממשלת אחדות. ושנית, בוא לא נשכח שנתניהו לא הצליח להקים ממשלה בגלל חרמות ורצח אופי. ומה שהכי כואב לי זה שאני מכיר אנשים, טובים וישרים, שמפילים את כל האשמה על נתניהו ובדיעבד מצדיקים את השקרים והחרמות. אבל במקום להעלות טיעונים ולנהל דיון אנשים צועקים, מקללים, לועגים".

"בוא", הוא אמר, "זה לא שתומכי נתניהו הם תמיד מופת לתרבות דיבור".

"וזו בדיוק הבעיה", אמרתי, "אתה לא יכול לכתוב מילה בלי שתוך שנייה יתייגו אותך כביביסט, בנטיסט, אגואיסט או פשיסט. נורא עצוב לי שככה אנחנו מתנהלים".

"אז שמע, גבר, אל תכתוב על פוליטיקה".

"ולהשלים עם זה שבנט עושה הפוך – אבל ממש הפוך! – מכל מה שהוא הבטיח לפני הבחירות?"

"אז תכתוב על פוליטיקה".

"אבל כמה אפשר לחפור כל הזמן על אותו הדבר?"

"אז אל תכתוב על פוליטיקה".

"ולהתעלם מזה שהממשלה הולכת להעביר תקציב הרסני לעצמאים ולשכבות החלשות? ששרת התחבורה נוסעת לשישה שבועות לארצות הברית בלי למנות מחליף ולאף אחד לא אכפת? ששר הבריאות עוזב באמצע ישיבת ממשלה בנושא הקורונה – אחרי שקבינט הקורונה לא התכנס במשך חודש! – ונוסע לרמאללה להיפגש עם אבו־מאזן?"

"אז תכתוב על פוליטיקה".

"ולחטוף שוב ושוב את הלעג הארסי הזה?"

"אז אל תכתוב על פוליטיקה".

"ולשתוק כשיאיר לפיד מפזר ברחבי העולם מינויים פוליטיים ואומר שהממשלה הזאת מורכבת מאנשים נורמליים שבאים מהמקום הנכון? איך אפשר לשאת את ההתנשאות, הזחיחות, הפניית העורף הבוטה לאנשי המחנה הלאומי שלא באים 'מהמקום הנכון' ועוד אומרים עליהם שהם לא שפויים?! אתה באמת חושב שאני צריך לשתוק ולהמשיך לכתוב בקלילות על איך בניתי את הסוכה שלי?"

"תקשיב, זה היה נהדר!"

"תודה".

"איך סחבת את המחיצות הכבדות האלה מעץ ואבא שלך בכלל לא הבין מה הבעיה... זה היה כל כך מצחיק!"

"כן... אולי בגלל שאתה מדבר על הטור של יעקבי".

המציאות היא טרלול

"תגיד", אמר הפקח אחרי שתיקה קצרה, "אתה מתכוון לפנות מפה את הקרשים האלה או שאני צריך לרשום לך דו"ח?"

"אמרתי לך, אני מנסה לבנות תיבה".

"בשביל מה?"

"כדי להיכנס אליה, לסגור את הדלת ולשכוח מהכול. שבנט ולפיד יחריבו את המדינה, כבר אין לי כוח להתעצבן יותר".

"למה מי אתה חושב שאתה, נח? אלוקים אמר לך להסתגר בתוך תיבה?"

"אם לא נוח, לך לך".

"זאת בדיחה של יעקבי?"

"לא".

"אז לא מצחיק. תן לי את הפרטים שלך".

"אבל תקשיב, אני מנסה להסביר לך..."

"אדוני, אני לא פסיכולוג. אומנם פסיכולוג מתחיל בפ"א, וגם פקח מתחיל בפ"א, אבל כדאי שאתה פשוט תסתום כבר את הפה".

"אתה בעצם מציע לי להפסיק לכתוב על פוליטיקה?"

"אני מציע לך לקחת מפה מהר את הקרשים והמסמרים לפני שבאמת לא יהיה לך נוח".

"אז כן לכתוב על פוליטיקה?"

"לך תבנה את התיבה בחצר שלך!"

"אז לא?"

"לך כבר!"

בחוסר חשק מופגן הרמתי את העצים והלכתי לבנות את התיבה בחצר. בדרך נזכרתי שבעצם אין לי חצר ושאני בכלל לא יודע לדפוק מסמרים. אז עכשיו אני פשוט יושב בבית מול החלון ומחפש סימנים לקשת, או לפחות ליונה עם עלה של זית נורמלי שתבוא מהמקום הנכון. המציאות היא טרלול, המצב מהבול. תעירו אותי אחרי המבול.

dvirbe7@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו