אסף פאסי
אסף פאסי צילום: חזקי ברוך

את הדברים שאכתוב כאן חשבתי כבר כנער צעיר שהגיע לישיבה תיכונית. סדר היום שהוכתב לנו, כאשר מיד אחרי ארוחת הבוקר צללנו אל הגמרות שעזבנו רק לקראת הצהריים וחזרנו אליהן שוב בערב, נראה תמוה בעיניי.

העיסוק החשוב ב"כונס צאן לדיר" והדף האחד שחרשנו בו תלם ועוד תלם במשך שלושה חודשים, היה לא קשור אז לחיי הסוערים כנער. כשהבנתי שעושים זאת בכל מקום אחר שתקתי. הנחתי שכנראה הבעיה בי.

אבל התמיהה לא הרפתה ממני, גם כתלמיד בישיבות בית אל ועתניאל וגם לאחר מכן כר"מ בישיבות תיכוניות. סימני השאלה באשר למרכזיות העיון והבקיאות בתלמוד הבבלי בחיי נער ישראלי העמידו אצלי תמיהות גדולות מאוד. אז למה לא דיברתי? ולמה אני כותב רק עכשיו? גם כעת כאשר אני כותב את הדברים אני חושש. הטאבו הבלתי מעורער של אוהבי לימוד הגמרא הבריסקאי־ליטאי בישיבות, ושל "מה שנהוג וצריך לעשות והיה תמיד", משתיק כמעט לחלוטין קולות אחרים. הן שקדמו ללימוד זה, והן של היום המבקשים לשנות.

הגמרא תופסת נדבך עיקרי בחיי הלומדים בישיבות. בזה נפתח ומסתיים היום כאשר במהלכו היא נמצאת שם במינונים שונים. הנמוכים ביותר יהיו כשעתיים כל יום. הגבוהים יגיעו אף ל־18 שעות ביממה.

יש בה משהו סוחף בגמרא. בטקסטים הבלתי נגמרים. ביכולת להיכנס לוויכוח או לדיון מלפני אלפיים שנה ולהבין את הרלוונטיות שלו לחיינו הנוכחיים. לבנות נדבך אחר נדבך, לחפש את המינון הנכון של המחשבה, התפלפלות השכל והרגש ואז לראות בניין נפלא עומד מולנו. אני כותב זאת ומתכוון לכל מילה, מתוך רצון להבהיר שאינני, חס ושלום, נגד היצירה המופלאה שהעמיד העם היהודי. הזעקה העולה מדבריי היא בקשה להתאמת הלימוד לימינו, וכתוצאה מזה להפחתת המרכזיות של התלמוד הבבלי ולשימת דגש על שאלות, תהיות וזהויות הנדרשות כל כך בימינו.

הנוער של היום וכנראה כל נוער מגיע לשלב ההתבגרות בחייו ולעיצוב זהותו עם שאלות בלי סוף. חלקן שאלות מודעות, חלקן כלל לא. הוא מתנסה בדברים, נופל מתרסק וקם וחוזר חלילה. העיסוק הגמרתי הוא בריחה מדהימה, לרוב לא מודעת לאלה שעומדים מולו, מהתמודדות עם שאלות אלה. וזה לא מסתכם בכך. הלימוד הגמרתי המנותק מחיי הנוער, יהיה זה בגיל 13 או 22, גורם לניתוק בין הראש ליתר הגוף הנמצא תחתיו, תרתי משמע.

נער שמגיע לישיבה כאשר הוא מתלבט בזהותו, כאשר הוא איננו בטוח בדתיותו, כאשר אינו מכיר את סיבת עולמות ההלכה והתפילה למעט חיקוי הוריו, כאשר חומרים שונים ומסוכנים הנמצאים בסביבתו מפתים אותו ליטול ולהיות חלק - לא מקבל תשובות לרוב. לצד לימודי המתמטיקה והאנגלית בישיבה התיכונית ולצד מעט לימודי מוסר ואמונה בישיבות הגבוהות ובישיבות ההסדר עיקר ההשקעה השבועית שלו היא בסוגיות שאינן רלוונטיות לחייו ולעתידו.

התשובה לכך לא צריכה להיות בהוצאת הגמרות מכלל הישיבות. חלילה. יש מיעוט שהדבר בשבילו כחמצן וכאוויר לנשימה ויש חשיבות גדולה שימשיכו בסדר היום החשוב. אך לצידם, בעולם ישיבות גדול ומפואר שמכניס תחתיו את כל גוני האוכלוסייה הדתית ואף חלק מהאוכלוסייה המסורתית, ראוי שהגמרא תתפוס חלק קטן יותר ושאלות האמונה, הזהות וההכנה לחיים באמצעי לימוד אחרים שאינם גמרא יתפסו את חלק הארי ביום. גם ללומדי הגמרא, בוודאי כאשר מדובר בבני נוער צעירים, קריטי שיודגש הצד האמוני־מדרשי והצד ההלכתי ופחות הצד הפלפולי, שבו הרוב הגמור (תרתי משמע) לא מוצא את עצמו.

אני מאמין שכאשר הלימוד יהיה רחב יותר, יכלול סוגיות מחיי היומיום ושאלות מחיי היומיום, ייגע בהלכה ברורה, בכלכלת בית, בחיי משפחה וזוגיות ובהכנה אליהם, בעיסוק בשאלת מסכים, בהבנת התפילה ומעשי המצוות, באמונה, בקבלת ארגז כלים לדעות ואמונות המושתתות על עולם התורה, בהבנת יתרונות וחסרונות עכשוויים שהנוער הזה בדיוק יצטרך להתמודד איתם - אזי הרבה בעיות שמתעוררות אצל נער שלא מבין את הרלוונטיות של עולם התורה לחייו ייפתרו.

אם תמשיך שליטתם ושיטתם של הבריסקאים והליטאים בישיבות התיכוניות, בישיבות ההסדר ובישיבות הגבוהות המחיר שנמשיך לשלם יהיה קשה יותר ויותר. הן מול הנוער כנוער, והן בעולם דתי מנותק שנים לאחר מכן.

הכותב הוא שותף ובעלים בחברת הפרסום, האסטרטגיה והדיגיטל פאסי.קראוס

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו