ליטל יעל מלניק ז"ל
ליטל יעל מלניק ז"לצילום: באדיבות המשפחה

"להשאיר את הילדה שלך במחלקה וללכת הביתה בלעדיה זה היה נורא", משתפת דנה (שם בדוי), שבתה נ' אושפזה בגיל 15 במחלקה פסיכיאטרית בבית החולים עקב מצב נפשי ירוד, נוסף על כך שהיא מאובחנת על הרצף האוטיסטי. הבת הייתה מאושפזת במשך ארבעה חודשים במחלקה והאם חרדה לשלומה. "לאורך התקופה שהיא הייתה מאושפזת לא ישנתי. לילות שלמים שכבתי במיטה ולא נרדמתי. רק חשבתי מה קורה איתה עכשיו? האם מטפלים בה כמו שצריך? דואגים לה? אין חלילה מישהו שמטריד אותה או מנצל אותה? זו הייתה מבחינתי חרדה יומיומית", היא נאנחת. "לא עזבה אותי המחשבה שגם אם חלילה יאונה לה רע - לא נדע".

דנה מדגישה כי הצוות הטיפולי במחלקה היה מקצועי, מסור ואכפתי, אבל התחושה שליוותה אותה כהורה הייתה בעיקר חוסר אונים. "את רחוקה מהבת שלך שהיא חסרת ישע במובן הכי עמוק של המילה. ומה הורה רוצה בסך הכול? לגונן על הילד שלו, בוודאי כאשר הוא מאותגר נפש. בתנאים שהיו הרגשתי שהידיים שלי כבולות. אני לא מאחלת לאף אחד את מה שעברתי".

אסתר (שם בדוי) מזדהה לגמרי עם תחושותיה הטעונות של דנה. גם בתה הייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים במשך חצי שנה וההתמודדות בשבילה הייתה מאתגרת ומורכבת. "כל הנושא הפסיכיאטרי במדינת ישראל לא מטופל כמו שצריך", פותחת אסתר. "אין מספיק כוח אדם ויש עומס קשה על הצוות. והכי קשה מבחינתי היה שכמה שניסו לערב אותנו ההורים - בסוף ההורים מחוץ לתמונה. הילדה יכולה לחוות משהו וההורים לא תמיד ידעו. ככה המנגנון בנוי", היא מסבירה. "בבית חולים רגיל כשילד מאושפז אתה צמוד לילד, יש ביקור רופאים פעמיים ביום ויש סבב אחיות, אבל במרכז הפסיכיאטרי הילד נשאר הרחק מההורים וישיבות הצוות הן לא בנוכחות ההורים והמטופל. כל המערכת עובדת די מאחורי הקלעים. את לא יכולה להגיע לבקר את הילדה מתי שבא לך אלא בימים קבועים עם שעות מוגדרות ובשיחות מוגדרות בטלפון".

במציאות כזאת את חייבת לסמוך על הצוות במאת האחוזים.

"נכון מאוד. באשפוז סמכנו על הצוות כי הבת שלנו שיקפה לנו שהיא בסדר ושהיא מטופלת. אבל בהחלט יכולה הייתה להיות סיטואציה שמשהו לא היה בסדר ולא היינו יודעים. יום אחד התקשרו אלינו מהמחלקה וסיפרו לנו שהבת נורא נסערת. שמעתי אותה ברקע צורחת ומשתוללת. לא נתנו לנו לדבר איתה. היינו צריכים לחכות כמה שעות לשיחה הקבועה בטלפון ועד אז הנשמה שלי פרחה. לא ידענו מה קורה איתה. יום למחרת היה זמן הביקור שלנו וכבר דיברנו איתה פנים אל פנים וגם עם הצוות הטיפולי. אבל עד אז כהורה אתה פשוט מתפרק לרסיסים", היא אומרת בכאב.

"האמת היא שאחרי השיחה הקשה בטלפון האינסטינקט הראשוני שלי כהורה היה להיכנס לרכב ולהחזיר אותה הביתה, להוציא אותה משם. אבל את מבינה ברציונל שלהחזיר אותה זה מסכן אותה ואת יודעת שהסיפור הכולל הוא טוב ומדובר באנשים מקצועיים ושהיא בידיים טובות. בכלל בכל התקופה של האשפוז בעלי ואני מצאנו את עצמנו מפורקים", היא משתפת בכנות.

את מתארת חוסר אונים.

"חשוב לי לציין שהליווי הפסיכיאטרי שהיא קיבלה במחלקה היה מאוד מקצועי ומחבק ונתן לה כלים להמשך. הקושי היה בעיקר בחוסר השליטה שלנו כהורים על מה שנעשה מעבר לדלת המחלקה. ההורה לא מרגיש שהוא חלק מהטיפול. אני מבינה שחלק מהריפוי זה המרחק מהבית ואי אפשר שההורים יהיו כל הזמן בתמונה, אבל המציאות קיצונית מדי כי גם היעדר מידע וגם היעדר תקשורת עם ההורים פוגע בסופו של דבר בתהליך", היא קובלת.

"אין לנו אפשרות אמיתית לדעת מה קורה לה שם, מה היא עוברת במחלקה. אני בפירוש יכולה לומר שיכול להיות שהיא הייתה נפגעת ממשהו ולא היינו יודעים. אין לי יכולת לדעת כי לא הייתי שם מספיק זמן כדי לראות. והקושי אפילו גדול יותר כי אתה כהורה אוכל סרטים ולמרות הקושי העצום אתה לא יכול לשתף אף אחד סביבך, כי בחברה שלנו לא מתייחסים למורכבות פסיכיאטרית כמו למורכבות רפואית. גם אם מישהו יוצא מארון הפסיכיאטריה זה לא יהיה כמו מישהו שחולה בסרטן. היחס שונה ברמת החמלה וברמת ההכלה".

מאז האשפוז חלפו כמה שנים, בתה של אסתר כבר שוחררה מהמחלקה ומנהלת חיים עצמאיים אבל אסתר עדיין נסערת מהחוויה הקשה שחוותה באותם חודשים: "כהורה אני חושבת שאין מספיק שקיפות בנוגע למה שקורה בתוך המחלקה, ומציאות כזאת בוודאי מזמנת בעיות וחלילה אם אדם מתוך המחלקה רוצה לנצל קטין מטופל זה לגמרי אפשרי. אין את ההגנה ההורית. חייבים לתת את הדעת על זה. זה משהו שלא מספיק מדברים עליו", היא מתריעה. "נזכרים בנו רק כשקורה רצח נורא כמו של ליטל מלניק המסכנה".

המוגנות מתחילה בבחירת העובדים

אכן, המקרה הטראגי של רצח הנערה ליטל יעל מלניק בת ה־17 בשבת שעברה שם את מרכזי בריאות הנפש לקטינים באור הזרקורים. לאור הנסיבות הקשות צפות ועולות שאלות כבדות משקל באשר למידת מוגנות קטינים המאושפזים במחלקות הפסיכיאטריות ברחבי הארץ. מקרה כואב זה יחד עם עדויות של הורים לילדים מאותגרי נפש שהגיעו אל שולחן מערכת 'בשבע' מטרידים ומלמדים על תופעה רחבה בהרבה.

ליטל יעל מלניק, שעלתה לישראל בגיל שנתיים וחיה בבית סבתה באור עקיבא בלי הוריה, נמצאה בשבת שעברה קבורה ללא רוח חיים בקריית מוצקין. על פי החשד גבר בן 49, אח במחלקה במרכז רפואי לבריאות הנפש, שם אושפזה בעבר, ניהל עמה מערכת יחסים אסורה ובשבת האחרונה רצח אותה באכזריות וקבר אותה באתר בנייה. על פי החשד ההיכרות עם הנערה החלה כאשר החשוד ניצל את סמכותו כאח במחלקה, ולמרות גילה הצעיר וקשייה האישיים והנפשיים ניהל עמה קשר אינטימי. סבתה של הנערה ניסתה להרחיקו מנכדתה הצעירה ואף הוציאה נגדו צו הרחקה, אך הדבר לא הועיל והקשר המשיך עד לסיומו הטראגי.

השבוע הובאה הנערה למנוחות בבית העלמין באור עקיבא. שמו של החשוד עדיין אסור בפרסום. בית משפט השלום בחיפה האריך השבוע בשמונה ימים את מעצרו והמשטרה מייחסת לו עבירות של רצח קטינה ושיבוש הליכי משפט. עוד התפרסם השבוע כי לפני חצי שנה מאבטח באותו מרכז רפואי הואשם במעשה סדום של חוסה בת 13 שהייתה מאושפזת במקום. לאור זאת מתחדדות השאלות האם קטינים המאושפזים במרכזים פסיכיאטריים ברחבי הארץ מהווים טרף קל לסובבים אותם בין כותלי המוסד ומחוצה לו, האם נעשה מספיק כדי לשמור על שלום הקטינים ומה ניתן לעשות כדי להגן ולשמור עליהם כראוי.

חברת הכנסת מיכל וולדיגר מסיעת הציונות הדתית, אשר מקדישה את זמנה ומרצה לקידום המודעות בתחום בריאות הנפש, מוטרדת ביותר מהמצב בשטח. "שיתפה אותי אמא לילדה בת 17 שהייתה מאושפזת במרכז לבריאות הנפש והכירה שם אח והם היו במירכאות כפולות בזוגיות במשך שנתיים. מדובר בניצול מיני ונפשי קשה. האמא הפכה עולמות כדי לעצור את הקשר הזה. היא פנתה למנהל המחלקה הפסיכיאטרית, והלה אמר: 'הוא אח מצוין'. היא פנתה למשטרה ונאמר לה שם: 'אלו הבחירות של הבת. את לא יכולה להתערב'. ואני לצערי יכולה לספר על עוד ועוד מקרים כמו אלו", מבהירה וולדיגר. "אני חושבת שנעשה עוול כאשר מגדירים את המקרים הללו כמערכות יחסים. אלו לא מערכות יחסים. ילדה בת 17 מאותגרת נפש מול אח שמבוגר ממנה בעשרות שנים - על איזו זוגיות מדובר כאן? איזו שוויוניות? יש פה ניצול מיני ונפשי מחפיר. תפסיקו לדבר בטרמינולוגיה של מערכת רומנטית כי זה מעוות. מדובר כאן בשיא השפלות".

"אחרי המקרה המזעזע הזה האדמה צריכה לרעוד לכולנו מתחת לרגליים. מקרי ניצול קורים במוסדות הללו ואין שום מוגנות", היא קובעת נחרצות. "כאחת שהייתה בתוך בית חולים לבריאות הנפש כאשר ליוויתי בן משפחה במשך שנה וחצי, פגשתי אנשי כוח עזר, אחים ורופאים מלאכים שעוטפים ומחבקים את החולים, אבל פגשתי גם אחרים, שמדברים בזלזול או מוציאים על המטופל את האגרסיות שהביאו מהבית. שם הבנתי שהמטופלים ובני המשפחה שלהם תלויים באדם שמטפל בהם. ויש מקרים בלתי נתפסים".

אז איך אפשר לתקן?

"חובה לכתוב נהלים ברורים. אסור לאפשר אפילו לשומר לעבוד בכניסה למסגרת לבריאות הנפש או אנשים עם מוגבלות אם לא עבר הכשרה מתאימה וילמד על המותר והאסור. צריך לעשות לכל עובד במוסדות הללו, מהמנקה שנמצא שם יומיום ועד הפסיכיאטר, מבחני התאמה. המוגנות צריכה להתחיל בברירת העובדים המתאימים", היא מחדדת. "לעשות להם הכשרות לפני הכניסה לתפקיד וגם לאורך השנה, לעשות בקרות ובדיקות באופן שוטף, להעלות משכורות לצוות העובדים ששם. העובדים צריכים לדעת מתי נדלקת נורה אדומה, למי צריך לדווח במקרה שנראה בעייתי, מה מותר ומה אסור ואיך מלווים את הקורבן".

כאשר מתלוננים על הטרדה בתוך מחלקה פסיכיאטרית, מסבירה וולדיגר את הקושי במיגור התופעה, לרוב ייתקלו המתלוננות בחוסר אמון ובזלזול. "באופן כללי ובטח במערכת בריאות הנפש רבות מהנערות בכלל לא מתלוננות כי הן לא מפרשות את הקשר כהטרדה או כניצול. אבל כשהן כבר מתלוננות המערכת מבטלת אותן. חלק גדול מהתלונות של הנערות מיוחסות להפרעה שממנה הילדה סובלת. נוטים להאמין שהיא ממציאה או שזו המציאות המדומה שלה, וכך זה נקבר עוד הרבה לפני שזה מגיע למשטרה. כל הגשת תלונה על הטרדה דורשת כוחות נפש עילאיים מהנערה, ואצל צעירות מאותגרות נפש הקושי גדול שבעתיים".

וולדיגר מביאה נתונים שהתפרסמו השבוע בתקשורת ומצביעים, לטענתה, רק על קצה הקרחון: "37 תלונות נפתחו על הטרדות מיניות בשלוש השנים האחרונות ורק אחת מהן הסתיימה בהליך פלילי. לצערי, המספר 37 לא משקף את המציאות כי בשטח יש הרבה יותר מכך".

"לקבל פרחים מאח זה לא מתאים"

בשבוע הבא, 10 באוקטובר, יצוין בעולם יום המודעות לבריאות הנפש כפי שנקבע על ידי ארגון הבריאות העולמי וייפתח שבוע של פעילויות ושיח בנושא. "אני חושבת שהמקרה הנורא של הנערה ליטל יעל מלניק הוא מיקרוקוסמוס לכל תחום בריאות הנפש שנדחק לקרן זווית לא מעט שנים והוא מוסתר ולא מדובר וזה כל כך חבל. חשוב וצריך לדבר על זה", תובעת וולדיגר. "בשבוע הבא יחול יום בריאות הנפש בעולם, ואני הצעתי הצעת חוק שתעלה בשבוע הבא שגם בישראל יצוין מדי שנה יום בריאות הנפש ובכל המסגרות והמוסדות יקדישו את היום הזה למודעות ולשיח פתוח ולצבירת ידע בנושא. לבקשתי יצוין יום בריאות הנפש השנה גם בכנסת. חובה להנכיח את הנושא בשיח הציבורי. השכיחות בפגיעה בבריאות הנפש היא רבה ועומדת על אחד מכל ארבעה אנשים. זה קיים, זה חוצה מגזרים וחוצה מגדרים. בואו נדבר על זה. ואני מאמינה שכשזה יגיע למודעות יוקדשו יותר תקציבים למערכת ויחול שינוי".

דבי גרוס, מייסדת ומנהלת 'תהל - מרכז סיוע לנשים וילדים דתיים', נחשפה בעבודתה למקרים דומים נוספים וקוראת לשינוי עומק במוסדות לבריאות הנפש: "אני מאוד מודאגת ממה שקורה לנשים, קל וחומר ממה שקורה לצעירות, במוסדות לבריאות הנפש. כי יש נתק מהמשפחות ויש נתק מהעולם בחוץ, ואז הבנות יכולות לעבור מניפולציות על ידי מטפל או על ידי איש צוות. הגיעו אלינו בעבר מקרים של נערות שעברו הטרדות במוסדות שבהם היו מאושפזות. מה שקשה הוא שהמשפחה והחברים הם לא חלק מהסיפור. צריך לחשוב על מישהו מבחוץ שימשיך בכל זאת לשמור על קשר רציף עם המטופלת כדי שהיא תוכל לשתף אותו בחוויות מהיומיום, למשל 'היום האח במחלקה הביא לי זר פרחים'. זה משאיר את ההורים עם יד על הדופק ואותו אחד יוכל להדריך ולהסביר לנערה, למשל, שלקבל זר פרחים מאח זה לא מתאים".

גרוס מבקשת להדגיש כי הסכנה טמונה לא רק בימי האשפוז בלבד אלא גם אחריהם. "ההיכרות שנוצרת תוך כדי האשפוז יכולה להתפתח גם אחריו. לפעמים איש הצוות לא עובר את הגבול בפנים אלא רק יוצר קשר ומבסס יחסי תלות. צריך לשקול לחוקק שמינימום שנה אחרי האשפוז יהיה אסור לאיש צוות לצאת עם מטופלת, כי עניין הסמכות הוא כל כך עוצמתי שהעובדה שאני פורמלית כבר לא תחת סמכותו זה לא אומר שבאופן רגשי אני לא תחת הסמכות שלו. אם אותו איש צוות מטריד פונה למטופלת חודש אחרי שהשתחררה מאשפוז ואומר לה כמה הוא דואג לה ושאולי ייפגשו לכוס קפה - ברור שאותה נערה תסכים, לכן צריך להרחיב את החוק וקשר עם בר סמכות שאסור במסגרת האשפוז יהיה אסור גם שנה אחר כך, כדי לתת מעט מרחק ומרחב. סוגיית הסמכות מאוד משמעותית, בטח ובטח במקום הכל כך מוחלש שהנערות הללו נמצאות בו".

מה אפשר לעשות כדי שמקרי ניצול כאלה לא יתרחשו יותר?

"חשוב מאוד להעלות את המודעות לנושא. האם פעם בשנה כל הצוות במוסד או במחלקה מקבל הרצאה בנושא מוגנות והטרדות מיניות? אני יכולה להגיד לך באופן גורף שזה לא קורה. למרות שלפי החוק למניעת הטרדה מינית בעבודה חובה להביא הרצאה כזאת לכל הצוות ולכל המטופלים אחת לשנה לפחות. גם צריך לפי החוק למנות ממונה במקום וגם זה לצערי לא תמיד קורה. חשוב שהעובדים ילמדו מהם הגבולות הראויים בטיפול, ישמעו על החשיבות של הצבת גבולות בין מטופל או מטופלת לאיש צוות. מעבר לכך, עצם ההרצאה בנושא הטרדות מפתחת ערנות בסביבת העבודה, כך שהפוגע כבר יותר נזהר כי סביבו יש ערנות ויותר מודעות".

במסגרת פעילות מרכז הסיוע, יחד עם מחלקת הייעוץ המשפטי, מחברת גרוס תקנון התנהגות ראוי המותאם לאופיו של כל מוסד ומוסד. "אנחנו מנסחים תקנון מסודר למקום כדי להגן על המטופלות ואנחנו מדריכים את אנשי הצוות. זה צריך להיות כתוב שחור על גבי לבן. בתקנון יש כללי התנהגות שמגנים הן על המטופלים והמטופלות והן על הצוות על ידי נקיטת אמצעי זהירות למניעת האשמות שווא. תקנון כזה צריך שיהיה בכל מוסד והוא צריך להיות מותאם לכל מוסד באופן ספציפי", היא מציינת. עוד מבקשת גרוס לפרסם בכל מחלקה לבריאות הנפש מספרי טלפון למרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. "צריך לדאוג שכל מטופלת תקבל מספר טלפון של מרכז סיוע או שהוא ייתלה בלוח המודעות או במקום בולט אחר".

אבל במקרה שהמטופלת מפרשת את הקשר כמשהו חיובי היא הרי לא תרים טלפון ולא תתלונן.

"המטופלת לא תתלונן, אבל אולי השותפה שלה לחדר תשים לב לניצול ולפגיעה ותרים טלפון. השבוע התקשרו אלינו שתי חברות שמאושפזות במחלקה פסיכיאטרית וסיפרו על החברה שלהן שלטענתן נפגעת. מספר הטלפון צריך להיות נגיש כי אולי החולה לא מבינה שהאח עובר את הגבול אבל החברה שלצידה יכולה לזהות בעייתיות ותרים טלפון", מסבירה גרוס ומסכמת: "צריך יותר הכשרות, תקנון מסודר והבנה של הצוות מה מותר ומה לא".

ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "מדובר במקרה טראגי, וככל שיסתבר בהמשך כי מדובר בכשל מקצועי או ניהולי משרד הבריאות יפיק את הלקחים בהתאם".

עוד נמסר ממשרד הבריאות: "לגבי הקמת ועדת בדיקה של משרד הבריאות בעת הנוכחית יש להדגיש כי כל עוד הנושא נמצא בחקירה או בהליך פלילי לא ניתן לקיים בדיקה מקבילה, וזאת בשל החשש לשיבוש הליכים. ברגע שתסתיים החקירה במסגרת ההליך הפלילי נוכל לקבל החלטה בנושא, הן לגבי המקרה הפרטני והן לגבי הצורך בבחינת סוגיות רוחביות, כאשר המשרד יישם את המסקנות בהתאם לממצאים.

"באופן כללי אפשר לומר כי נושא מוגנות ילדים ונוער במערכת בריאות הנפש מורכב משלושה רבדים מרכזיים: הרובד הראשוני הוא בסינון הליכי הקבלה לעבודה, הן בכניסה לעיסוק במקצוע והן בהעסקה במערכת. הרובד השני הוא במעטפת – הן אופן פעילות המחלקה והן בהדרכות והכשרות שוטפות. הרובד השלישי הוא הביטחון הפיזי, שמתבטא באמצעים אנושיים כגון מאבטחים ואמצעים טכנולוגיים מסייעים כגון מצלמות. מערכת בריאות הנפש פועלת על פי עקרונות אלה ותמשיך לטייב את עצמה לצורך שמירה מיטבית על מוגנות הילדים והנוער בפרט ועל כלל המטופלים".