ההרפתקאות ההוליוודיות מסמרי השער בחיפושים אחר מידע על רון ארד, אינן אלא מבצעי רהבתנות שלא נועדו אלא לסיפוק יהירותם של שליטי המדינה והמוסד.
בעיסוק אובססיבי בלתי נדלה, העסקה של עשרות סוכנים תוך סיכון חייהם היא עיוות מוסרי בלתי נתפס.
עשרות מיליוני השקלים שבוזבזו ועוד יבוזבזו, יכלו להציל חיים של עשרות או מאות אנשים. בתי החולים קורסים מחוסר תקציב. אנשים מתים כי אין מי שינשים אותם. הם מתים כי אין צוות טיפולי. הם מתים כי אין להם מקום במחלקה לטיפול נמרץ. למה שם אין מבצעי ראווה? כי הם מתים למען רון ארד.
הסיבה לעיוות המוסרי הזה הוא, שלהצלת חיים בבתי החולים אין אפיל תקשורתי. זה אפור ומדמם. אין כאן משהו מרהיב, שישאיר את העולם פעור פה. זה כל הסיפור. וזה גם היפוך הערכים לפיו קדושת המוות של אחד, גוברת על קדושת החיים של רבים אחרים.
פדיון שבויים הוא מהערכים העליונים. אך מוסכם על דעת כל הגורמים שרון ארד כבר אינו בחיים. ועוד מוסכם, שבכל יום מתים עשרות אנשים מחוסר טיפול, מהזנחה ומזיהומים והכל כי אין לזה אין תקציב. זאת כי בתודעתם ובדמיונם של שליטי המדינה, הם כותבים פרק נוסף ומטלטל בסדרה של ג'יימס בונד, שרלוק הולמס והרקול פוארו. אבל בפועל הם כותבים פרק אורווליאני.
בפסטיבל החיפושים אחרי ארד, הם קודם כל מתחילים את סיפור המתח בהצגת מבצע עלום רב פעלים. לאחר מכן מטפטפים אינפורמציה מרהיבה דרך מקורות זרים. ואיזה כותרות כל זה עושה.
זו הסיבה, שבשמו של ארד ולמען זכרו הנעלה, על המדינה להפסיק את חיפושי הראוה, את המבצעים המגלומניים עתירי הבזבוז וסיכון החיים, הגורמים בעקיפים למותם של רבים אחרים.
זה לא שראשי המדינה והמוסד משחרים כל כך את פדיון השבויים. הם משחרים בעיקר את כבוד עצמם, את האדרתם ופרסומם האישי, על חשבון חייהם האפורים והאלמונים של רבים אחרים, אותם הם דווקא לא משחרים.
הפסקת החיפוש הראוותני אחרי רון ארד, תציל חיים רבים, ותשיב לנו את ערכי המוסר האמיתיים שנשחקים בפקעת תאוות הפרסום של שליטי המדינה.
הכותב: מחבר סדרת הספרים "ערך החיים בהלכה"