חני ליפשיץ
חני ליפשיץ צילום: דוברות

מהתיק הגדול נושרים בזה אחר זה כובעי צמר ומעילי-רוח כחולים. נעלי ההרים שהם עמלו שעה ארוכה לדחוס לתרמיל, נוחתות כעת בקול רעש גדול על הקרקע .מפילות אחריהם את מקלות ההליכה הכסופים שהיו שעונים על הקיר.

אני מביטה בהם מזוית העין נאבקים מאבק עיקש ברוכסן הקרוע למחצה. משמיעים קולות אנחה מהולה בשחוק חברים.

יותר מידי חפצים, מעט מידי מקום. מי לא מכיר את זה?!

מיכל מרימה את עיניה רגע קט, קולטת את עיני שלי ומחייכת אלי חיוך נבוך משהו. אני מחייכת אליה חזרה. היא חוזרת לנהל משא ומתן מתיש עם הסוגר של התיק ואני מזהה רעד קל בידה. המבט שלנו נפגש בשנית.

יום שישי. שעות ספורות טרם כניסת השבת בנפאל.

בית-חב"ד הומה בצעירים וצעירות. אדים מהבילים עולים מכיוון הסירים הגדולים שמטבח, שם עומלים על סעודת השבת. השפים שלנו ביז'ה סורוז' ובופל, יחד עם גיל אופיר איתן ועוד רבים שביקשו להטות שכם ולעזור לכבוד השבת.

דיפאק האופה יושב קצת לנוח כשגילי והדר ניגשות את הקערה. קולעות במרץ את הצמות בבצק הלבן המתמסר. ריח החלות היוצאות מן התנור חודר לנחיריים ומרחיב את הנפש. את הדלת נכנסת ניראל בפנים נרגשות. היא מזכירה לי את ההחלטה הטובה שקיבלה על עצמה בסמינר יהדות האחרון, להדליק נר של שבת. "נכון שתוכלי לעזור לי?", היא שואלת-קובעת "בשבת שעברה הייתי בהרים וקצת הסתבכתי עם הברכה".

התרמיל הגדול נסגר. הנעליים נשרכו אל צידי התיק. גם את הבגדים כבר איני רואה מפוזרים כמקודם. הם מנגבים את הזיעה בגף היד. זוקפים קומה. "לאן אתם נוסעים?", אני שומעת אותם נשאלים. "יוצאים לטיבט בגי'פ הלילה", הם עונים. מיכל שוב מגניבה אלי מבט.

אני יודעת שההחלטה לא היתה לה קלה. ליאורה ניר וגלית החברים למסע גם הם התלבטו מאוד. לא, הם לא דתיים. אבל כבר חודש וחצי הם בני בית אצלינו בבית חב"ד. יחד עם עוד כמה מאות של תרמילאים, גם הם חגגו איתנו את חודש החגים והקשר בנינו הוא כמו משפחה אחת גדולה במיוחד.

בשיחות עם חזקי, הם שמעו בין-השאר על השורש האיתן אליו הם מחוברים בקשר שהוא מעבר למגבלות זמן ומקום, על היהדות בקונוטציה קצת שונה מזו שאליה הורגלו, על החשיבות שבשמירה על הזהות, על המנהגים. על אורח החיים המיוחד לו זכינו.

"אני לא יודעת איך להסביר לך את זה חני ", אמרה לי אז מיכל באחד הערבים. "אבל משהו זז אצלי שם בתוך הלב". היא סיפרה לי על סבא שלה שהיה שם בפולין במלחמה הנוראית הזאת. גם כששקל 18 קילו והליכתו הפכה לזחילה, אש בערה בחזהו.

העיניים שלו יקדו כשהוא לחש לשאר השוכבים על דרגש על הגאולה שהנה אוטוטו מגיעה. על המשיח העומד לבוא ולשאת אותם על כנפי נשרים אל הארץ המובטחת.הוא התחנן אליהם שלא יכבו את החיוך, שלא ישכחו את האמונה, הבטיח להם כי לא יטוש השם עמו...

כיום הוא כבר לא בין החיים ואבא שלה שגדל בקיבוץ לא זוכר ממנו הרבה, מלבד הסיפורים כמובן.
כי אנשים הרי באים ויוצאים את העולם. הסיפורים לעומת זאת נשארים לנצח.

בשדה התעופה, ממש רגע לפני שנפרד ממנה לשלום, לחש לה אבא שאולי, אבל רק אם יצא לה, תקפוץ לבקר קצת בבתי חב"ד. בשביל סבא יוסף.

"באתי בשביל סבא ונשארתי בשביל עצמי", היא צחקה. יחד איתה ישבו גם ליאורה ניר וגלית שסיפרו לנו שזו הפעם הראשונה שהם חוגגים חגים, שומעים קידוש ויושבים עם "רבי ורבנית" כהגדרתם.

על השולחן היתה פרושה אז מפה של להסה, בירת טיבט. "אנחנו יוצאים לטיבט". העיניים שלהם נצצו. זה זמן רב שהם מתכננים לצאת למסע אל אחד המקומות היותר יפים על הגלובוס והם ביקשו מאיתנו טיפים. הדרך מנפאל לטיבט אורכת חמישה ימים.

יש לצאת אליה בקבוצה מאורגנת מראש ברכב שטח. טיבט היא ארץ אפופת מסתורין השוכנת ברמה בגובה של 4,000 מטר על כתפי הפסגות של רכס הרי ההימאליה. ארץ בראשית של מדבר אין סופי המעוטר בפסגות מושלגות, נהרות גועשים וכתמי ירוק הצובעים את נקודות הישוב הדלילות.

טיבט היא גם ארץ מריבה, שסועה בין נחישותה של האימפריה הסינית לספח אותה אליה לנצח, לבין כמיהתם של תושביה לרכוש להם עצמאות מחודשת. הכניסה לטיבט מתאפשרת רק בקבוצות מאורגנות.

פעמיים בשבוע יוצאות הקבוצות מנפאל לטיבט.שלישי ושבת. "אנחנו יוצאים בג'יפ של יום שלישי" מספר לנו ניר בפנים שוחקות.
----
"אנחנו יוצאים בשבת הקרובה", לוחשת לי מיכל על מפתן ביתי שבוע לאחר-מכן. "העדפתי שלא ליסוע לשם בשבת. אני כל כך אוהבת את השבתות אצליכם. אבל עשינו חישוב שאם נצא ביום שלישי שלאחר-מכן, ניר לא יספיק את הטיסה חזרה הביתה". הפנים שלה עצובות. אני נוטלת את ידה בידי ומכניסה אותה אלי הביתה.

"נתגעגע אליכם" מבטיחים כעת החברים ותולים את התרמיל על כתפם. "תהיו חסרים לנו כל כך!"אנחנו משיבים להם.

עליהם לצאת בהקדם למקום האיסוף שם יעשו את הערב והלילה. בשולחן הכניסה בבית-חב"ד ישנם כרטיסי תפילת הדרך למטיילים היוצאים ל'טרקים'. אני רואה אותם נוטלים כמה מהם באצבעות עדינות ומניחים בכיס הבגד.

הם יוצאים את החדר ועצב ממלא את ליבי. רצינו שיחוו איתנו את טעמה של השבת. זה לא קרה.
----------
כשאני מניחה את ראשי בין ידי, אני חוזרת פתע אלפי שנים אחורה. רואה לנגד עיני את חיוכו הטוב של נח. הנה נעמה, אשתו, עומדת לצידו מהילה בכפות ידיה על עיניה. "הם עוד יבואו", היא אומרת לו, לבעלה, ומתקינה את המטפחת לראשה. "תמיד אמרת לי נח שהתיבה הזו עוד תתמלא עד אפס מקום", היא צוחקת, "זה הרי ברור כשמש", היא מעיפה מבט בטוח אל תיבת העץ הריקה מאחור.

עץ התמרים מימינה מכופף את ראשו לעומתם. זקנו הלבן של נח, היורד על פי מידותיו, נע ברוח הקלה. פניו שוחקות אל הנכד הרך המטופף ברגליו למולו.

זו להם השנה החמישים שהם עומדים שם לפני התיבה. האנשים חולפים ושבים מגניבים מבטים חטופים אל קופסאת העץ המוזרה. אילו הנעצרים ושואלים לפשרה, נענים מיד, נשטפים באור פניהם של נח ונעמה נעטפים בחיבוקם. יש המבקשים להגניב הצצה קלה דרך הצוהר, הם לא מבטיחים, הם רק ינסו, נח מביט בהם במבט של אב אוהב. נעמה מגישה את התקרובת. ציפורי שיר נדות להם במקורן. נוגעות בכתפם בנגיעה רכה.

"נו באמת, עד מתי???" שואל אותם הלך זר ביום סגריר אחד כשהגשם טופח על פניהם ללא רחם. הם מזהים את הרחמים על פניו."עד מתי תעמדו כאן ותזמינו אנשים לשבת עימכם?" השמיים חפים מענן. המבול עוד רחוק מלבוא על הארץ "עד מתי שידרש", מחייך אליו נח. "אנחנו רק שליחים. לא תמיד יש הצלחות. לא תמיד הדברים הולכים כמתוכנן . אהבת האדם והבורא היא המעמידה אותנו על הרגליים. נוסכת בנו את הכח".

אני רואה את נעמה מחייכת לעומתו וכמה תום ואהבה יש בחיוכה זה. הם יעמדו כאן עוד שבעים שנה וינסו להזמין אנשים אל התיבה שלהם. כמה כח יש להם לשליחים.
איך בכלל אפשר להבין את זה?!
-----------
ניראל מדליקה את הנר. אומרת אחרי מילה אחר מילה את הברכה. כשהיא מורידה את הידיים יש לה שמש על הפנים . תפילת שבת בבית הכנסת עם הרבה מאוד נשמות יתרות שזו להן הפעם הראשונה במקום תפילה. מאוחר יותר, לאחר הקידוש, מאות של יהודים ישובים יחד בבית חב"ד סביב שולחנות השבת הארוכים,

ואז אני מזהה תיק צבאי גדול.
נעליים גדולות שרוכות בצידו השמאלי. התלתלים של מיכל קופצים לי מול העיניים. "הגבול עם טיבט סגור. אנחנו לא נוסעים", היא נופלת על צוארי. "אין לך מושג כמה אני שמחה, חני", היא לוחשת באוזני."כל כך רציתי להיות איתכם בשבת"

אחריה נכנסים גלית ליאורה וניר. שלחו אותם ל'טמאל' חזרה מנקודת האיסוף. הם מספרים שעקב הפגנות סוערות של פליטים טיבטים באיזור הגבול בין נפאל לטיבט, הוחלט לנקוט באמצעי זהירות ולסגור את הגבול למשך שלושה ימים.

"ביום שלישי יפתח שוב הגבול", אומר ניר, "אנחנו כבר נסדר משהו עם הטיסה שלי".

הם מבקשים לעשות קידוש ואם אפשר לספר להם את פרשת השבוע שהחמיצו. יש להם אור גדול בעיניים. כשהם מניחים את התיק הירוק בצד, הוא נראה לי כמו עלה גדול של זית.

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו