אריאל פייגלין
אריאל פייגלין צילום: נריה יונה

אם יצא לכם פעם להסתובב בנחלאות בערב שבת, אתם כנראה מכירים את הסיטואציה הבאה – שבע בערב, אתם כבר אחרי קפה של שישי, הולכים לכם בנחת לקבלת שבת, כנראה בכורזין או בבנאים או משהו בסגנון, כשלפתע איש מבוגר עוצר אתכם ומתחנן שתבואו להשלים להם מניין.

לא משנה באיזה אזור של נחלאות אתם נמצאים, זה יכול להיות בבצלאל, זה יכול להיות בסמטאות וזה יכול להיות בבתי גורל, אבל כנראה שיש שם בית כנסת וכנראה שבפתח שלו עומד איש מבוגר שמחפש עשירי למניין, וזה במקרה הטוב שאת התשעה האחרים כבר יש לו...

עשרות בתי כנסת יש בנחלאות, חלקם עתיקים יותר וחלקם עתיקים פחות, אבל המשותף לכולם הוא שכמעט ואין בהם מניין. דיירי השכונה הוותיקים עזבו, מי לבית חדש ומי לבית עולמו, ואת מקומם תפסו סטודנטים וצעירים אחרים שיכלו להרשות לעצמם לשלם את מחירי השכירות המאמירים ואלו, אפעס, לא באים לבתי הכנסת.

זה לא שהם לא הולכים להתפלל חס וחלילה, הם פשוט הולכים לאותם ארבעה-חמישה בתי כנסת קבועים. וזהו. ולא משנה כמה האיש המבוגר בכניסה לבית כנסת ממול ישתדל, ואפילו אם השבוע הוא כן יצליח לשכנע עובר אורח רחמן, גם שבוע הבא הוא ימצא את עצמו בלי מניין.

ואני זוכר שממש בהתחלה, כשעברתי לשכונה, זה הפריע לי. אמרתי לעצמי שאני לא אלך עם העדר. חשבתי שאני אמצא בית כנסת קטן, עם קהילה חמודה, יחסית ליד הבית, ופשוט אתפלל שם.

זה לא עבד.

ניסיתי כמה בתי כנסת, אבל בסוף מצאתי את עצמי גם הולך כמו כולם לאותו בית כנסת. לא ידעתי להסביר לעצמי למה, הנוסח לא היה הנוסח שלי, הצפיפות העיקה עליי ובקושי הצלחתי לשמוע את החזן, ובכל זאת כל שבת מצאתי את עצמי הולך לשם.

מי שהצליח לזקק לי את התובנה הזו, את מה בעצם חיפשתי, היה אהרון דרמון מבית כנסת כורזין. (התלבטתי בהתחלה איך לכנות מישהו שהוא גם הגבאי, גם הרב, גם השדכן וגם החזן ובסוף החלטתי להישאר פשוט עם אהרון, בבחינת גדול מרבן שמו). את אהרון אני מכיר כבר שנים, אבל לפני כמה חודשים ראיינתי אותו לכתבה שעשיתי ובעקבות השיחה איתו התחדש לי שיש מקומות שהעניין הוא בית הכנסת, ויש מקומות שהעניין הוא המתפללים.

בהרבה בתי כנסת אתה לא העניין, אתה בסך הכל עוד ראש, מספר. עשירי למניין. המטרה היא שבית הכנסת ימשיך לתפקד, שהתפילה במקום תיערך באותו הנוסח ולפי אותם המנהגים של אבא של הגבאי, ואתה בסך הכל עוד אמצעי בדרך למטרה הזו.

ויש מקומות שהמטרה היא שאתה תתפלל, שתרגיש בנוח, שתמצא קהילה. אם צריך נשנה את הנוסח לפי החזן, אם צריך נעלה רווק לחתן בראשית, העיקר שכולם ירגישו בנוח. שכולם ירגישו רצויים.

וזה מה שאנשים מחפשים. קל מאוד לפתוח עיניים על 'הביצה' ועל כל הסטודנטים האלו שהולכים לבית הכנסת רק בשביל המינגלינג בחוץ, אבל האמת שזו רק התפאורה, קולות רקע. האמת היא שאנשים מחפשים להשתייך.

אז עם כל הכבוד למבוגרים האלו ולמסורות העתיקות של הקהילות שהם מייצגים, ובאמת שיש לי הרבה כבוד, אני כנראה אמשיך ללכת לבתי כנסת שרוצים שרווקים יבואו אליהם, שמוכנים להשתנות בשביל זה. בתי כנסת בהם אני המטרה ולא האמצעי. בתי כנסת שמוכנים להסתכל לי בעיניים ולהגיד אתה שייך.

כי מה אדם צריך בעולם הזה יותר מקצת שייכות?

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו