הרב ד"ר יואל בן נון
הרב ד"ר יואל בן נון צילום: חזקי ברוך

הפולמוס העיקרי שהתעורר במגפת הקורונה הוא פולמוס החיסונים, שהלך והחמיר עם גלי המגפה ועם המסקנות הברורות של המחקרים הרפואיים.

שום חיסון רפואי שניתן לרוב לתינוקות ולילדים צעירים לא חולל בעבר פולמוס כזה, וזאת בעיקר מפני הלחץ והחרדה מפני הנגיף, שקיבלו ממדים תקשורתיים גלובליים; מתנגדי חיסונים אידיאולוגיים היו תמיד מעטים מאד, והשפעתם זניחה.

הלחץ הציבורי והתקשורתי בקורונה העצים מאד את משקלם של המתנגדים, ועם זה גם את מספר החוששים מהחיסון יותר מאשר מן הנגיף – במקום להרגיע את החוששים ולצמצם את היקפי ההתנגדות, התחיל פולמוס חריף נגד מתנגדי החיסונים, שרק החמיר את המצב.

ככל שהוכחה יעילות החיסונים נגד הנגיף החלו מומחים שתמכו בהתנגדות להתחרט ואף להתחסן בעצמם, אבל מאמיני הקונספירציות ממשיכים בעקשנותם אפילו עד מוות – מזעזע במיוחד היה מותו של (כבר לא) חי שאוליאן ז"ל, שעד נשימתו האחרונה בבית החולים עוד המשיך לדבר נגד המערכת המנסה עלינו את החיסונים.

ברור כיום, שמתנגדי החיסונים מסכנים גם את עצמם וגם רבים אחרים.

לפי ההשקפה היהודית, אין זכות לאדם לפגוע אפילו בעצמו, כי הוא לא הוליד את עצמו, וחייב תודה לבורא העולם והאדם על עצם קיומו; לפי שבועת הרופאים התואמת להלכה היהודית, חייבים לטפל בכל אדם, גם אם פגע בעצמו, ואפילו אם פגע בזולתו.

אפילו לפי ההשקפה הליברלית אין זכות ליחיד לפגוע באחרים; מרגע שהוכח כי מתנגדי החיסונים פוגעים באחרים בגלל התפשטות הנגיף, הם היו חייבים לגזור על עצמם בידוד מוחלט ובלתי מוגבל עד תום המגפה; ברור גם, שמותר למדינה להיאבק נגדם דרך שלילת זכויות והטבות ובאמצעים כלכליים.

אבל יש גבול עם קו אדום – אסור למנוע טיפול רפואי משום אדם, כשבועת הרופאים וכהלכה היהודית!

אסור לגרום לרופאים לבחור את מי לחבר למכשיר 'אקמו', או למי לתת כל טיפול אחר, לפי השקפת עולמו! לזה קראו בתחילת המגפה 'קריסה של בתי החולים', וכדי למנוע מצבים כאלה נקבעו הסגרים בגלי המגפה הראשונים.

אם חסרים מכשירי 'אקמו', מדינת ישראל חייבת לרכוש מיידית עוד מכשירים, או להביא אותם באופן זמני עד שתיחלש המגפה ותיעלם; שר הבריאות חייב להיות הראשון שידרוש זאת מן האוצר, וישכנע בצורך הזה את ראש הממשלה ואת הממשלה כולה.

באותו הקשר, אי אפשר להתעלם עוד מזעקת הרופאים המתמחים נגד זמני התורנויות ההזויים המחייבים אותם במסלול ההתמחות הרפואית, ובו בזמן גם נגד לוח הזמנים של תורנויות הרופאים עצמם –

פעמים אחדות, כשהייתי מאושפז, ראיתי בעיני רופאים ומתמחים עייפים בביקור הרופאים בבוקר וגם באמצע הלילה – שאלתי, והסבירו לי שרופאים אחרי יום עבודה גדוש ממשיכים ברצף בתורנות לילה, מנמנמים מעט בין קריאה לקריאה, וממשיכים למחרת ביום עבודה מלא וגדוש; הייתי בהלם; לא הבנתי איך מרשים דבר כזה; אמרו לי, ש'אין ברירה', ואין די רופאים, ועוד מילים ריקות –

חשבתי על עצמי כלוחם בצנחנים במילואים – האם היו נותנים לנו לשמור ברצף בלילות ולהתאמן בימים? מישהו היה מעז לתת לחייל לשמור ולהגן בעמדה חיונית (ואפילו לא חיונית), ברצף של לילות שלמים וימי אימונים?

מי אישר להתעלל כך ברופאים ובמתמחים ולהפקיר כך את החולים? למה שתקנו על הטירוף הזה כל השנים? איך לא התגייסה מערכת הבריאות כולה לקיצור התורנויות? מדוע רופאים בכירים, שכבר שנים רבות פטורים מתורנויות, לא מאיימים להתפטר? ומשרד הבריאות מתי יתעורר? אחרי עוד כמה לילות של מו"מ בתורנויות? נכון, חובתנו להגדיל תקציב לבריאות!

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו