עפרה לקס
עפרה לקס צילום: מירי שמעונוביץ

לפני כמה שבועות ישבתי במעגל חברים גדול ודיברנו על השמיטה. בין יושבי החדר היו כאלה שפגשו את המושג שמיטה לראשונה בחייהם רק כמה ימים קודם לכן, אבל זה לא הפריע לכולנו לחשוב ולענות על השאלה מה היית רוצה לשמוט השנה. מה את מבקשת לשחרר מהאחיזה שלך, ממה אתה מוכן להיפרד בתקופה הקרובה?

בהתחלה הייתה דממה, ואז אנשים החלו לשתף. חיבור היתר לסלולרי חזר שוב ושוב, ועוד פעם ראיתי עד כמה הסלולרי והרשתות החברתיות הן אתגר שלנו, המבוגרים, ולא רק של הילדים. לא מעט אנשים אמרו שכבר התחילו בתהליך היפרדות ממנו, לפחות לכמה שעות ביום, וכמה זה לא היה קל. היה שם שיח על עבודה או פרויקט שלפעמים צריך להגיד להם להתראות, כשהם כבר לא מתאימים לחזון שהיה לך בתחילת הדרך. היו שדיברו על עבודת המידות, על זוגיות ועל משפחה. כל תשובה הפליאה אותי בכנותה. אחרי כל אדם שדיבר רציתי לקרוא "אמן" ולהעתיק מהר למחברת שלי, כדי שלא אשכח את הקבלות לעתיד האלה, קבלות השמיטה הנפלאות, שגם אני צריכה לאמץ את רובן. והרגשתי שמיטה.

טרקטור בלי פירור של חול

אבל אז נסענו לנגב, לבקר את הדודים האהובים שלי שגרים במושב בעוטף עזה. דוד שלי, שעובד כבר 45 שנה בחקלאות, החליט לשמוט השנה את האדמה, לסגור הכול. בכל השמיטות עד היום הוא הפעיל את המשק לפי היתר המכירה, אבל השנה אין עגבניות ואין חממות, אין שתילים ואין ריסוס, לא בית אריזה ולא ניסויים עם מכוני המחקר. כלום.

הפעם, במקום סיור חממות עם הסברים על מחזורי שתילה, שבסופו קטיף עצמי של עגבניות מהאגדות, קיבלנו סיור שמיטה. הדוד פתח בתנופה את השער של החנייה המקורה והטרקטור האדום עמד שם יציב, נקי ושקט. הילדים שלי ידעו מיד מה עושים עכשיו - וטיפסו עליו, משמחים אותו בקצת תשומת לב וחול מהנעליים, כי מה עוד יש לעשות עם טרקטור בשנת שמיטה. בחניה הסמוכה הדוד הציג בפנינו את הטרקטור הכחול עצום המימדים, רחוץ ומבריק גם הוא. רגב אדמה לא נראה עליו. הילדים מיהרו לפתוח בתחרות גובה מולו. הראש של מי כבר מגיע לגלגל ומי ינצח אותו רק בעוד שנה או שנתיים. גם מכונת הריסוס עמדה שם, והמלגזה והמחרשה. כולם עמדו בצייתנות, מאפשרים לדוד להסביר מה התפקיד של כל אחד בשנים של שגרה. גם תאילנדים לא פגשנו הפעם. המגורים שלהם ניצבו שם בדממה בוטחת, גם המיגונית. שלווה שאין לתאר במילים. נו, אמרתי לעצמי, חשבת שדיברת על שמיטה? הנה לך שמיטה אמיתית.

צריך להסביר את זה רגע. מי שמכיר עובדי אדמה יודע שלעולם אין להם חופש אמיתי. כן כן, אני יודעת שגם לעצמאים מן השורה אין, אבל חקלאים הם עצמאים על טורבו. הם תלויים לא רק בתנאי השוק אלא גם במזג האוויר: בחום, בקור, בסופות החול, במזיק החדש שפתאום הגיע לארץ. מי שמכיר עובדי אדמה יודע שהם הולכים לישון עם מחשבות על העגבניות או הפרחים או הכרם שהם מגדלים, וקמים איתן בבוקר, כלומר כשעדיין חשוך. מי שמכיר חקלאים יודע שהם גם עובדי אדמה וגם מנהלי עבודה, גם אנשי עסקים וגם אסטרטגים. מי שמכיר חקלאים יודע שבשבילם שנת השמיטה היא עולם אחר. היא הרמת הנדברקס שאין כדוגמתו. עצירת החיים עם כל מה שזה אומר. סיכון גדול, כי מי יודע איך ייראה השוק בשנה הבאה, אבל גם הזדמנות גדולה להיפתח לעולמות אחרים ולנוח, פשוט לנוח.

משמיטה לשליטה

ואנחנו הבלתי חקלאיים, הבלתי גננים, אלה שאין להם משתלות ולא מתפרנסים מרגבי אדמת ארץ ישראל, מרגישים את השמיטה אחרת. אנחנו בודקים הכשרים בסופר או אצל הירקן, מחזיקים בבית פח שמיטה, שומטים את האדנית של המרפסת או פוגשים את הגינה שלנו במצב פרוע אחרי חצי שנה, כשהיא נראית כמו ילד מתבגר שהחליט לגדל פתאום שיער. ויש כמובן את הלימוד התיאורטי, ההלכתי, המחשבתי, אבל זה לא זה. אולי כדאי לארגן סיורים אצל שומטי האדמה כדי להכיר את הפרידה הזאת מכל מה שמעסיק את הנפש והגוף, המחשבה והתפילות, התקוות והאכזבות. כל העונות, כל החגים, פעם בכמה שנים.

במחשבה שנייה, אם החקלאים יכולים לשמוט הכול, אז אולי גם אנחנו יכולים. אולי המעגל ההוא של העירוניסטים שלקחו את מושג השמיטה והרחיקו אותו מהשדות והעצים הוא משהו להתחיל ממנו. להפוך את השנה הזאת לשנה של אמונה, לשנה של "יהיה בסדר" לא כי אנחנו ישראלים ו"סמוך על סחבק", אלא כי אנחנו יהודים וסמוך על אלוקים. אולי זה הזמן לבחור יעד אחד או שניים או שלושה, שאנחנו אוחזים בהם חזק, אולי חזק מדי, מקומות שאנחנו לא נותנים אפילו לקדוש ברוך הוא חרך צר להיכנס אליהם, ולהרפות קצת. טוב, רגע, אני לא מתכוונת שנכריז כולנו על שביתה כללית כי שמטנו את העבודה (אני מוכרחה לפגוש אתכם כאן), ולא שנכריז בפני הילדים שמעכשיו הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, כי החינוך, לפחות השנה, הוא לא עלינו. אתם יודעים למה אני מתכוונת. כל אחד במקום שלו, בדאגות שלו, בעיכובים שלו: בחיפוש אחר בן או בת זוג, במאמצים לפרי בטן, בחיפוש העבודה, בעיסוק בחולי נפש או גוף, בפרנסה, בשלום בית. כל אחד במה שמדיר שינה מעיניו. לשחרר קצת את המושכות, לקחת קצת פחות ללב. להיות קצת חקלאים.

לשנת שבתון חוסכים במשך שש שנים ובשביעית נהנים מהפירות ומההזדמנויות החדשות. אני חושבת שאולי ניקח את השנה הזאת כשנת חיסכון. חיסכון לשש שנות העבודה שאחריה, לשש שנות השגרה שיבואו מהר מאוד, לשנים שבהן נחזור משמיטה לשליטה.

לתגובות: ofralax@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו