יאיר יעקבי
יאיר יעקבי צילום: שלומי יוסף

בקיץ האחרון, עת התעסקנו אני ורעייתי במעבר הדירה, היעקבינים הקטנים החלו להתעסק בהשלכות של מעבר לדירה צמודת קרקע. לתפיסתם מדובר היה בהזדמנות לצרף למשפחתנו חבר נוסף, מישהו ממשפחת החתוליים אבל לא בהכרח, העיקר שיהיה בבית מה שהגויים קוראים חיית מחמד. ועכשיו לך תספר להם שלא רק שלא חשבת על צירוף של בן משפחה חדש, אתה בכלל התלבטת אם להשאיר חלק בלוד. אבל בואו לא נערב את הרווחה.

אז כדרכם של הורים שיש להם משנה סדורה בנוגע לחינוך ילדים והתמודדות עם נושאים שנויים במחלוקת אמרתי להם ש"נדבר על זה אחר כך" וקיוויתי שהם ישכחו מזה תוך כמה שניות, ממש כמו דג זהב שהוא במקרה חיית המחמד היחידה שממילא הייתי מוכן לסגור עליה.

ולא שאני לא אוהב חיות, אני לחלוטין סובל אותן ומבין שיש להן תפקיד בעולמנו, כמו להיכנס לחוטמם של עריצים רומאים או לייצר דבש, אם לבחור בדוגמה שיותר מתיישבת על הלב. אבל ההיסטוריה האישית שלי עם החיות אשר אינן טהורות פשוט לא רוויה בהצלחות. כי בדיוק באותה מידה שבה חיבבתי חיות בילדותי, כך סלדתי מהעקביות שבה יש לטפל בהן.

קונה גרביל כקונה אדון לעצמו, האמינו לי. זוג גרבילים היו לנו במרפסת אי אז בשנים, אל תשאלו אותי איך הצלחנו לשכנע את אמא שלי בעניין הזה. וגרבילים הם אחלה, הם לא נושכים, לא מריירים ולא שבים הביתה כמו לאסי שפשוט מסרבת להבין רמז.

אבל למי יש כוח לוודא כל בוקר שיש להם אוכל, מים ונסורת? ובכן אני אגיד לכם למי ממש לא היה כוח, לאמא שלי. ובכל זאת היא זו שנאלצה לעשות את זה. עד שבשלב מסוים הוחלט להחזיר את הגרבילים לחנות החיות בגלל שאחד מהם התחיל לרעוד ללא שליטה והשני התחיל לחפור לעומק הנסורת מתוך תקווה להימלט ולמצוא מקלט אצל עכברים בשטחי C.

אחר כך קנינו לנו תוכי שהיה ממש ממש אחלה בדיוק ליומיים ואז הפך לעוד משהו שיושב במרפסת כמו שואב האבק שכולנו מספרים לעצמנו שעוד נתקן והלולב מלפני שלוש שנים שאמור להישרף באיזשהו ל"ג בעומר. גם הוא חזר לחנות החיות אחר כבוד למיעוט פליאתו של המוכר, שכבר הורגל במשפחה שלנו על מנהגיה המיוחדים.

באופן כללי חנות החיות הצליחה לשרוד כלכלית רק מהחיות ששילמנו עליהן ואז החזרנו בחינם.

וגם זכור לטוב היום שבו יעקביני האב, חובב חיות ידוע, מצא כלב תועה ומסכן בדרכו חזרה מהעבודה (כלומר אבא שלי חזר מהעבודה, לא הכלב, הוא ספציפית היה בין עבודות). בכל אופן, יעקביני האב חס על הכלבלבון אשר לא עמל בו ולא גידלו, והביא אותו הביתה. העובדה שאמא שלי עדיין הייתה בעבודה שיחקה לטובתו. מתוך תקווה וכנראה חוסר היכרות מעמיק עם האישה שאיתה החליט לחלוק את חייו, אבא שלי הכניס את הכלב הביתה, קילח אותו, ניקה אותו ואפילו פינק אותו באיזה תמרוק או שניים בשאיפה שאולי כלבלב שמריח מאפטרשייב ברוט יהיה זה שישנה את האישיות של אמא שלי מהקצה אל הקצה. ובכן כקוטן הציפיות כך קוטן האכזבה. אמא שלי בחוכמתה תתברך סגרה את המיזם עוד לפני שצעדה פסיעה אחת בבית. בשיחת טלפון חדה וברורה היא הבהירה לאבא שלי שזה או היא או הכלב. יעקביני האב החליט נכון, אנחנו זכינו באמא שלנו מחדש והכלב ניצל מגורל מר במרפסת היעקבינית שממנה אין חזור.

מה שמביא אותנו אל היעקבינים הקטנים שלי, שלא מבינים את המשקעים של אבא בכל הנוגע לחיות. אני הרי לא יכול להרשות לעצמי להגיד משפט כמו "זה או אני או הכלב". במקרה הטוב הם יבחרו בכלב ובמקרה הרע הם יבקשו אם אפשר לחדד את ההבדלים.

אז ניסיתי כאמור לדחות אותם בקש ולקוות שהם ישכחו מזה.

אבל מי שמנסה לברוח מהמחמד, בסוף חוטף רק את החיה. שזה פתגם שהמצאתי הרגע ורלוונטי רק לסיפור הזה אבל תרגישו חופשי לאמץ. מה שקרה זה שהשכנים עדכנו אותנו שמצאו בביתם עכבר ואפילו עקבות של חולדה בעליית הגג, בחינת חולדה מה למעלה ממך. חיש קל נכנסנו כקולקטיב משפחתי להיסטריה. מי היה מאמין שבדירת קרקע נצטרך להתמודד עם רמשים הרומשים על הארץ?

אומלל ואובד עצות ניגשתי אל בועז, המוכר החביב בחנות החיות, וביקשתי ממנו מלכודת עכברים. הוא שאל אותי אם אני רוצה אחת הומנית או כזו שגם תופסת את העכבר וגם דואגת שהוא יכפר בגופו על חטאי אבותיו. הלכתי על האופציה ההומנית כי כזה אני, בנאדם שתמיד הולך על האופציה הזולה.

בועז החביב ארז לי את המלכודת ואז זרק לי כבדרך אגב ש"מלכודות זה טוב ויפה, אבל הכי טוב להביא חיית מחמד שתשמור על הבית מכל המזיקים הללו".

"מה אתה אומר..." עניתי, "יש רעיונות ספציפיים?"

"תעשה מה שאתה חושב", הוא ענה, "אני אישית הייתי הולך על מישהו ממשפחת החתוליים".

jacobi.y@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו